חוויות

יום ראשון, 7 בבוקר, הביצ'מוביל, בבגאז' דחוס קיטבק ענקי ומלא ששרד עוד מימי הטירונות ב-2002, שקית מצעים+כרית+2 שמיכות, ואני -בדכאון עמוק.
אחרי שעה בפקק על כביש החוף, מחליטה שבטח יהיה מהר יותר דרך כביש 4,אבל כמובן, יום ראשון בבוקר- אין דבר כזה "מהר יותר". מבלה עוד שעה בפקק על כביש 4, עד שמצליחה לאסוף את החברה ולעלות לכביש 6. בסופו של דבר אחרי נסיעה של 3 שעות מגיעות אל שומקום הידוע בכינויו השני "בא"פ דרום".
הולכות בבסיס, מתחיילות, מחפשות את עצמנו, לאט לאט השרוולים עולים עוד קצת ועוד קצת לכיוון הכתפיים,הגהינום קפוא לעומת המקום שכוח האל הזה.
המ"פ המניאק והצהוב שלי פוגש אותי בחיוך, לאחר שפינקתי אותו בשבוע לפני כן בימי מחלה, ומודיע לי שאני הולכת לעשות אימון קלעים.
את כל אותו היום אני מבלה במטווח עד הלילה, עם רובה A3+טריג'יקון+אקילה (למביני עניין), לאלה שלא- זה ארוך וכבד ומיותר!
הלילה יורד, חום הגהינום מתחלף בקור בלתי נסבל, מציעה את המיטה המתקפלת הצבאית והולכת למקלחת.
הסימנים מהמסיבה האחרונה וזאת שלפניה עדיין לא עברו, התחת מנוקד ומלא בשטפי דם וכך גם החזה, קצת לא נעים לעמוד במקלחת בלי וילון עם 5 בנות סקרניות נוספות ולהסביר את פשר הסימנים.אני מחכה שהן ילכו, תופסת את המקלחת הפינתית ומתקלחת בזריזות תוך כדי תפילה שלא תגיע נגלה נוספת של בנות, טקס זה, אגב, חזר על עצמו בכל ערב במקלחת.

היום השני,שהיה פחות חם ואף גשום עבר גם כן באימוני קליעה,7 בבוקר עד 1 בלילה, במטווחים, זה לא בילוי מענג.
ימים שלישי ורביעי היו מלאים באימוני שטח פתוח, יום ולילה- פרט וחוליה, ואני שנדפקתי עם הנשק הכבד, הייתי צריכה לעשות אותם איתו.
היום החמישי נפתח בסופות חול וקור כלבים, לאחר שחצי לילה ניסינו להרדם לצלילי משהו שנשמע כמו פגזים. הזדכנו על עצמנו תוך 5 דקות ובשאר הזמן עד השעה 11 רדפנו אחרי המג"ד הבן זונה שיאשר ללכת הביתה.
אז הגיע האישור, ועברה לה נסיעה של 4 שעות בביצ'מוביל והגעתי סוף סוף הביתה.
אין שריר אחד בגוף שלא כואב, מהצוואר עד כפות הרגליים, הפרצוף שרוף מהשמש ולאות מזכרת יש גם עיגול על הלחי מתרמיל של כדור שהחליט לקפוץ מהרובה של שכני ישר ללחי שלי.

בסך הכל, למרות כל הקושי,הכאב והדכאון, היה כיף עם אחי לנשק, ואני, אני אחלה גבר!