חוויות

מתעוררת משנת צהריים.
חשכה מתפשטת על הבית.
דממה.
בחוץ אפשר לשמוע עדיין את הציפורים.
אפילו מכוניות רבות כבר אינן חולפות על כביש 4 הסמוך.
לבד.
כולם הדרימו לערב חג בכפר סבא אצל הדודים,
אני בחרתי לא להתעורר.
את החג מעולם לא אהבתי, אולי בגלל שאף פעם לא היה באמת חג, לא משפחתיות, לא חגיגיות, בלי בגדים חדשים, בלי ניחוחות בישולים, יום ככל יום אחר.
מכיוון שהיום אינו שונה משאר הימים, תמיד התנדבתי לסגור בבסיס או לתת משמרות בעבודה, כדי שלאחרים שכן חוגגים תהיה האפשרות להיות בבית. השנה זה לא הצליח.
את המשפחה הזאת מצד אשתו של הדוד גם לא מסמפטת, אז למה לטרוח? להתארגן, להתגנדר, לקנות מתנה לחג, לחלק המון נשיקות צבועות שלא באמת רוצה לחלק, ולעשות בכאילו, אבל רק בכאילו שבאמת נהנת.
ועדיין, התריסים מוגפים, הבית חשוך ואני עם עצמי (פולניה משו).
החג רק מחזק את תחושת הלבד.
אז היו הזמנות,
היו אופציות לסדר,
ויתרתי על כולן.
נשאר רק להחליט האם בערב אוציא את הראש מהבית או שאתמיד במה שהתחלתי.
כנראה שכשהאנרגיות נמוכות, החברה הכי טובה זה אני.