אתמול, ערב יום העצמאות, ביליתי בעבודה. היה די מבאס לראות בטלויזיה את הזיקוקים בתל אביב, המופע החגיגי בירושלים, ואני שתקועה אי שם ולא זוכה להנות מכל זה.
בזמן שעשינו על האש בעבודה, ניגשתי לבדוק את הפלאפון וגיליתי שמצפה לי הודעה קולית: " סבא בבית חולים, הזמנתי לו טיפול נמרץ ואני בדרך לשם, דברי איתי, אמא".
מיד חזרתי אליה, היא אמרה שהוא לא הרגיש טוב, הדופק שלו צנח ועכשיו הוא בבדיקות עם אמא. אחי בן ה-15 שרצה מאוד לבלות בערב החג נתקע בבית עם הסבתא ואני ניסיתי להשתחרר מהעבודה, לחזור הביתה, אך ללא הצלחה.
הסתובבתי כל הלילה כמו נמר בכלוב, עצבנית, דואגת ועצובה, פרקתי עצבים על אנשים, חיסלתי המון סיגריות ועוד יותר קפה.
על הבוקר יצאתי מוקדם יותר ונסעתי הביתה, הכבישים ריקים יחסית- בדרך רואים מקבצי מכוניות בחורשות שונות ועשן מנגלים, השכונה שקטה מלבד שכן אחד ששוטף את האוטו וזקנה חטטנית שסורגת ופוזלת לכל כיוון.
הבית שקט. אמא ישנה אחרי שהייתה כל הלילה בבית החולים, סבתא יושבת ובוהה בקיר בקיר, אחי מתעורר מרעש הדלת עם מבט מתוסכל מאתמול והכלבה שמחכה ליד הדלת לטיול (בדרך כלל סבא מטייל איתה, זאת ההזדמנות שלו למתוח קצת שרירים).
עשיתי סיבוב עם הכלבה, הכנתי ארוחת בוקר לסבתא ולאחי, הפעלתי מכונת כביסה שעמדה להתפוצץ מכמות הבגדים, הורדתי כביסה שכבר הספיקה להתייבש והתיישבתי קצת לנוח לפני שאצא.
עוד מעט אסע לבקר את סבא, אומרים שכנראה יצטרך קוצב לב, יש לי דוד- הרומני החרמן, כבן 50 שכבר הרבה שנים מסתובב עם קוצב, לכן יודעת שזה לא כל כך נורא, אבל מנסיון קודם, בגיל הזה (80+) אחרי שהם נכנסים לבית החולים לניתוח- הם כבר לא חוזרים לעצמם. דוגמה טובה לזה זאת הסבתא, שהייתה נורא ממוקדת ונמרצת עד שנכנסה לניתוח להוצאת פוליפ מהמעי,אחרי הניתוח, תוך שנה הסתובבה לה כל הקופסה, הזכרון כבר על הפנים והיא בלתי נסבלת לרוב.
היום עוד לא התחיל ואני מקווה כבר לגמור אותו כי יודעת שמצפה לי ביקור בבית חולים שאני כל כך שונאת, לראות את הסבא שגידל אותי מגיל 0 בזמן שההורים עבדו, שוכב מסכן ונזקק, למידה למבחן שבכלל לא גורמת לי הנאה והתמודדות עם סבתא והעניינים בבית.
חג שמח.
לפני 15 שנים. 29 באפריל 2009 בשעה 8:07
