חוויות

התקופה האחרונה עוברת עלי לטובה, אני מרגישה איך מצב הרוח השתפר פלאים. אין דכאונות, אין עליות וירידות. הקו פשוט רציף עם מגמת עליה. חזרתי להיות אותה האימו המחוייכת כמו שהייתי בעבר.
הייתי בהופעה של דפש מוד עם הברווזה, היה מעולה והשאיר בי אנרגיות כל כך טובות.
בהתחלה עמדנו ליד הבמה בסוף המחנק והצפיפות נתנו אותותיהם והשתחלנו החוצה. נתקלתי שם באנשים מוכרים בתוך ההמון, חברים מהבית, אקס, דיירים מהאתר.
הם ביצעו כמה שירים חדשים, הרוב היו ישנים. כשקינחו בסוף ב-striped, master and servant וב- personal jesus זה היה השיא!
לא ישבתי לדקה, רקדנו, שרנו.
האנרגיות והדינמיקה בקהל היו מדהימים לראות את כל האנשים ביציעים מהדשא, עומדים על הרגליים מנפנפים בידיהם, זה פשוט העביר צמרמורות בגופנו.
חלק מהאנשים הלתוננו לאחר ההופעה כי הם לא דיברו מספיק עם הקהל. נו מה נראה להם באמת? כשהופיעו פול מקרתני ורוג'ר ווטרס- הם לא סתמו את הפה לדקה וחפרו לקהל- זה לא היה טוב מבחינתם, אז עכשיו שיש להקה שלשם שינוי לא חופרת ורק מבצעת את מה שיודעת הכי טוב- אז גם זה לא טוב? אני לא חושבת שמשהו באמת יספק אותם, תמיד ימצאו פגמים בכל הופעה במקום רק להנות מהמוזיקה הטובה.
נו מילא.
יצאנו עייפות,מרוצות ועם טעם לעוד....

את כל המבחנים של סמסטר א' סיימתי בהצלחה, בלי זנבות, עכשיו מתחילה את המבחנים של סמסטר ב', מקווה שאשרוד גם אותם איכשהו. ובכלל את השנה וחצי הקרובות.
אני לא באמת נהנת ללמוד את זה, נהפוך הוא, זה עינוי בשבילי, זה לא מעניין בשיט ואני כבר סופרת שניות עד שזה יגמר ואז, אז אוכל לעשות מה שתמיד רציתי, ללמוד אמנות.

בעבודה מסובבת את הבוס כרגיל על האצבע הקטנה, הוא לא באמת יכול להגיד לי לא. קצת פרצופים, טון גבוה וברוגז, ואני מקבלת את שלי 😄
מרגישה שאוהבים אותי שם. ואני אוהבת את מקום העבודה.

אתמול, היה לי רעיון לאיך להעביר את הערב, נורא רציתי להעביר אותו עם מישהו, מישהו שנמצא עמוק בלב שלי, מישהו שלא כל כך יוצא לי לבלות בחברתו לאחרונה.
הוא לא יכל.
פניתי לתוכני ב'. החלטתי לענות בחיוב להצעה שקיבלתי מונילי, כן כן ונילי!!!
מזה כשבוע אנחנו מדברים, הוא עשה רושם של בחור נחמד, אבל ונילי. לא יצאתי עם ונילי בערך 3 שנים.
אז אזרתי אומץ, הפסקתי את ההתנזרות והתקשרתי אליו.
אמרתי לו שבסוף אני כן יכולה וקבענו להפגש במדרחוב בזכרון יעקב.
הוא חיכה לי על ספסל בזמן שדפקתי לו איחור אופנתי של רבע שעה. צעדתי על האבנים המשתלבות של המדרחוב שהיה ריק כשהפנסים בצידי הדרך מאירות לי את האופק, דיברנו בפלפון עד שזיהיתי זוג רגליים. הוא ראה אותי עוד קודם לכן באופק.
נתקתי אל השיחה והתקרבתי אליו. "נעים מאוד" אמרתי לו בצירוף חיוך ביישני. הוא השיב חזרה. כשהייתי קרובה אליו קלטתי שיש משהו מוזר בפרופורציות שלו. הבנתי שיש לו איזשהו פגם או נכות בידיים, והן לא נראות כידיים נורמאליות. בזמן שאני אחזתי בתיק ביד אחת ובסיגריה בשניה, ידיו היו מקופלת בצורה מוזרה.
חשבתי לעצמי, זה לא שיש לי בעיה עם המצב, נכות לא מפחידה או מגעילה אותי, זה לא מה שהיה מונע ממני מלהפגש איתו, אבל הוא יכל לרמוז על זה קודם לכם, במיוחד שמעולם לא נפגשנו. מזל שאת ההפתעה על הפרצוף שלי הצלחתי להסתיר והתמדתי בחיוך המבויש והעיניים התמימות.
בכניסה לפאב ישבו קבוצת בחורים, אותי בחנו במבט חרמן מלמעלה עד למטה ואז כשהסתכלו עליו ראיתי את מבטי הפליאה והסלידה.
בחרתי לנו מקום, הזמנתי אלכוהול, הרבה אלכוהול, ניצלתי את הרעיון שיש להם ווינשטפן מהחבית וקוארבו ב-10 ש"ח לצ'ייסר. הוא הסתפק בשליש הוגרדן.
חתול חמוד אימץ את הברכיים שלי והתנחל לו שם לשארית הערב.
הוא היה חמוד, בשלב מסוים החמיא לי בכך שאני אישה יפה ומיד הסמיק, שאלתי אותו אם זאת לא אני שאמורה להסמיק. הוא אמר שהתסרוקת שלי מוצאת חן בעיניו, שזה מזכיר לו משהו, ואני שמחתי כשהוא אמר את "ספרות זולה" ולא את "שפרה" , כי זה מה שאני שומעת לאחרונה.
דיברנו הרבה, גם על נושא הבדס"מ, סיפרתי לו שאני מאזוכיסטית לא קטנה, והוא אמר- נראה לי שגם אני. (דאם איט חשבתי).
בפעם הראשונה שהסתכלתי בשעון השעה הייתה כבר 1 וחצי, 3 שעות טסו להן והזמנתי חשבון. לא פתחנו ויכוח על התשלום- זה אף פעם לא נעים, כל אחד פשוט השאיר שטר ועזבנו.
הוא ליווה אותי לאוטו שלי, ונישק אותי לפרידה.
הנשיקה אומרת הרבה, פה זה הרגע שאומר לי, "וואו" או "טוב נו, הלאה".
השפתיים שלו מרפרפות על שלי, אני מחכה שה"וואו" יגיע... לא, זה לא קורה.
פניתי ללכת, הוא עמד והסתכל בעודי צועדת אל האוטו, סובבתי את הראש, חייכתי אליו, "לילה טוב ע."

אני הולכת לפתוח את היום, מאוחר יותר קבעתי עם המקעקע להוסיף עוד קישקוש לאוסף הקישקושים והחורים שלי.