הישראלי אסף אותי הבוקר באופנוע בכדי לחסוך ממני חניות וסחבת עם האוטו. שכחתי שעל מנת לטפס על מושב האופנוע צריך להרים רגל ולבשתי חצאית צמודה עד הברך. משכתי אותה עד הירכיים, בדקתי שאין מציצנים, הנפתי את הרגל אלעל וקיפצתי על המושב.
נסענו למשרד הפנים כשכל הדרך הרוח מטיילת בין רגלי מבעד לחצאית, ניסיתי לשמוע אם זה באמת שורק כמו בבדיחה על בחורות צנחניות, מסתבר שלא.10 דקות של המתנה מול הפקידה והופיעה לה כתובת חדשה בת.ז.
המשכנו לקפה ובייגל בקפה ג'ו בחשמונאים. התחלנו בפנים בגלל המיזוג אך בסופו של דבר עברנו החוצה כי רציתי לעשן. ישבנו על כסאות הקש כשהשמש מחממת את גופנו. " נעים פה" אמרתי, " אני יכולה לשבת ככה כל היום". זאת המהות של תל אביב בעצם, הוא ענה 😄 .
אתמול לראשונה חזרתי מהעבודה בצפון תל אביבה ברכבת, ניסיתי לקרוא קצת אך הצלחתי לעבור בדיוק על חצי עמוד עד שהתחלתי לנמנם. החלפתי את הספר באוזניות, כל הדרך עד ההגנה.
במהלך הנסיעה התכתבתי במסנג'ר בפלפון עם האקס. קבענו שהוא יאסוף אותי מהרכבת ונלך לחפש לי חתול. נכנסנו לצער בע"ח בתל אביב,
יש להם איזה טופס מפגר שצריך למלא לפני האימוץ עם שאלות מפגרות כמו "כמה זמן החיה תשאר לבד בבית במשך היום?".
עברנו כלוב כלוב, חתולים, כלבים, גורים, בוגרים, זכרים, נקבות, גזעיים, מעורבים בשלל צבעים.
בכל כלוב שמתקרבים אליו החיות מיד מתחילות ליילל ולנבוח, קופצות על הסורגים, מחפשות קצת יחס וחום, נלחמות על תשומת לב, זה כאילו שכל אחת ואחת מהן קוראת לך לאמץ אותה.
המחזה קורע לב, עוברת כלוב כלוב, מלטפת חיה חיה, אי פשר לפסוח על אף אחת, מחנק בגרון והדמעות פורצות החוצה ואני מיד מורידה את משקפי השמש מהראש על העיניים. איך אפשר לזרוק חיה כל כך אוהבת ומקסימה מהבית, חושבת לעצמי.
חתול מקסים, פרסי, אפור כהה עם עיניים חומות גדולות בן שנה, מילל וקורא לנו ללטף אותו. הוא ידידותי, אוהב ידיים, משתעשע איתנו דרך הסורגים הקטנים. התאהבתי.
ביום ראשון אחרי הסירוס (אחד התנאים לאימוץ זה עיקור/סירוס). הוא יגיע לביתו חדש.
אנשים תעשו טובה, לכו לאמץ!
לפני 15 שנים. 11 ביוני 2009 בשעה 9:41
