זהו זה,
הגעתי להחלטה.
אני חוזרת לאמא!
בהתחלה כשעברתי לפה נהנתי מהשקט, מהלבד, מה"אני". ככל שחלף הזמן זה הפך ליותר מדי לבד, השקט התחיל להחריש אזניים ו"אני"- התחלתי לחבב פחות את ה"אני".
בודד פה, אני מרוקנת, וככל שעוברים הימים אני מרגישה איך מתרוקנת יותר ויותר.
מאות אנשים מסתובבים להם בחוץ, בעיר החטאים, עיר הבילויים, הבוהמה, ובפנים,
בפנים ריק ובודד.
החברים עסוקים לרוב, סטוצים- לא תודה, בן זוג- מה זה?
בסופו של יום זאת תמיד "אני" עם "עצמי".
יוצאת מהדירה, עוטה על עצמי מסכה מזויפת של חיוך ואושר אבל בפנים, עמוק בפנים זאת לא אני. כי כשדורכת בחזרה, המסכה נעלמת לה מיד ומתחלפת בבחורה עם פנים עצובות, גודש בגרון ולב מתכווץ.
יצאתי קצת, התאווררתי וגיליתי שזה לא בשבילי.
אני חוזרת צפונה לאמא, לבית רועש, מלא באנשים ובחיות, באח קטן שיושב איתי בערב לראות סרט ולזלול פיצה, בחברות שצריכות לעבור מרחק הליכה של 5 דקות כדי לשתות איתי כוס קפה.
את הכסף שמוציאה פה- וזה הרבה כסף, מעדיפה לחסוך לטובת התברגנות בעתיד בבית משלי במושב.
אני חוזרת לאמא,
ותל אביב? את תל אביב אמשיך לבקר פעם- פעמיים בשבוע, כי לקפוץ לפה תמיד נחמד.
לפני 15 שנים. 5 בספטמבר 2009 בשעה 17:06
