Bלוג

סתם, הכל סתם.

רציתי לבוא ולכתוב משהו, על האקס, ועל הזדמנויות, ועל משאלות ותהיות, ועל סיכויי הגשמה ומה כל זה אומר.
רציתי, ואז נפלה עליי שבת סתווית (לא, לא מזג אוויר, סתם מצברוח) וכל מה שבא לי לכתוב עכשיו זה שבעלי מביא לי ת'קריזה היום.

נסיעת עבודה לירושלים, הבוס נוהג, ואיתי עוד שתיים או שלוש מהמשרד. בניגוד להרגלו הפכנו את הנסיעה ליותר מאשר עניינית בלבד, ומצאנו עצמינו מטיילים בבירה. זוכרת שהרגשתי שזה לא מה שאני זוכרת. היתה שם חנות בגדים שהרגישה לי מוכרת, ומסעדה שנדמה כאילו יובאה מניו יורק. שעות לא קצרות טיילנו שם, לאו דווקא יחד. ברגע אחד בו הייתי מנותקת מכל השאר קיבלתי טלפון. כשהבטתי בצג ראיתי שזה מהמשרד. עניתי למשמע קולו של הבוס המהולל. "איפה אתה?", שאלתי מתוך עצבים הולכים ונבנים. "במשרד", ענה לי קולו הזחוח. "ומה איתי? איך אני אמורה לחזור מירושלים?", סיננתי. "תלכי ל..., או שאולי... יש מוניות", ענה לי בגמגום, שנעצר עם השאגה שלי "אתה עושה ממני צחוק? נוסע בלי לומר לי! משאיר אותי להירקב פה ולחזור לבד! כל הזמן במוניות בחברה המצ'וקמקת הזו!!" ופה התעוררתי, שטופת זיעה, שרירים רועדים, כאילו היה זה סיוט חיי.

לא זוכרת מתי היתה פעם האחרונה שזכרתי חלום. לא זוכרת מתי היתה (אם היתה) הפעם האחרונה שחלמתי סיוט. אם בכלל אפשר לקרוא לזה סיוט. מצד שני לא ממש משנה התסריט, משנה ההשפעה שלו. אני תוהה מה גרם לזה. הפסקת העישון שהכרזתי עליה בדממה לפני כשבוע ומאז אני עומדת בה בגאון, המצב הגופני הייחודי שאני נמצאת בו שמאיים לשנות סדרי עולם, השיחה עם האקס אתמול שעשתה לי חם בבטן והשאירה כוויה קטנה. או כולם יחד.

ידוע מראש.
הגיוני.
סביר.
מתבקש.
פשוט.
טוב בעצם, "פשוט".

אבל העיקר-

אז יש לא מעט יתרונות, במיוחד לאישה במצבי, בשימוש במדיום האינטרנטי חסר
הפנים. זה נותן אפשרות לגשש ולבדוק את השטח מבלי להיחשף באמת. רק אם יש
משהו שמסתמן כרלוונטי ובעל פוטנציאל, ניתן לצאת לאור ולהזדהות.
מצד אחד.

מצד שני, יש בזה אלמנט של התקשקשות. זה בעצם נותן במה להרבה תבן טרם
נמצא המוץ. ואולי אני נשמעת סופר רדודה פה, אבל נחמד ככל שיהיה להתכתב עם
מישהו אינטיליגנט במידה, מעניין במידה, סוחף במידה, כשעוברים לשלב הבא
ונחשפים ויזואלית, עלולים למצוא עצמינו עומדים מול אדם שלא מתאים לנו פיזית. אין
קליק. כך שכל הדיאלוג הזה בכלל לא היה מתקיים בעולם האמיתי. במיוחד בהתחשב
בעובדה שאני לא פה כדי למצוא חתן.

אני תוהה אם יש קורסים למיומנויות חברתיות.
אני חושבת שיש לי לקות חברתית.

ריגוש.
טלטלה מוחית.
בשביל זה אני יוצאת מהבית.

לא פחות מזה.
ואולי כן יותר.

חוסר סבלנות.
לכל דיאלוג שלא נותן תחושה של אש.
לכל דבר שלא מציב הבטחה לריגוש.

פשוט לא אוהבת לבזבז את זמני.