נסיעת עבודה לירושלים, הבוס נוהג, ואיתי עוד שתיים או שלוש מהמשרד. בניגוד להרגלו הפכנו את הנסיעה ליותר מאשר עניינית בלבד, ומצאנו עצמינו מטיילים בבירה. זוכרת שהרגשתי שזה לא מה שאני זוכרת. היתה שם חנות בגדים שהרגישה לי מוכרת, ומסעדה שנדמה כאילו יובאה מניו יורק. שעות לא קצרות טיילנו שם, לאו דווקא יחד. ברגע אחד בו הייתי מנותקת מכל השאר קיבלתי טלפון. כשהבטתי בצג ראיתי שזה מהמשרד. עניתי למשמע קולו של הבוס המהולל. "איפה אתה?", שאלתי מתוך עצבים הולכים ונבנים. "במשרד", ענה לי קולו הזחוח. "ומה איתי? איך אני אמורה לחזור מירושלים?", סיננתי. "תלכי ל..., או שאולי... יש מוניות", ענה לי בגמגום, שנעצר עם השאגה שלי "אתה עושה ממני צחוק? נוסע בלי לומר לי! משאיר אותי להירקב פה ולחזור לבד! כל הזמן במוניות בחברה המצ'וקמקת הזו!!" ופה התעוררתי, שטופת זיעה, שרירים רועדים, כאילו היה זה סיוט חיי.
לא זוכרת מתי היתה פעם האחרונה שזכרתי חלום. לא זוכרת מתי היתה (אם היתה) הפעם האחרונה שחלמתי סיוט. אם בכלל אפשר לקרוא לזה סיוט. מצד שני לא ממש משנה התסריט, משנה ההשפעה שלו. אני תוהה מה גרם לזה. הפסקת העישון שהכרזתי עליה בדממה לפני כשבוע ומאז אני עומדת בה בגאון, המצב הגופני הייחודי שאני נמצאת בו שמאיים לשנות סדרי עולם, השיחה עם האקס אתמול שעשתה לי חם בבטן והשאירה כוויה קטנה. או כולם יחד.
לפני 14 שנים. 14 במאי 2010 בשעה 14:14