סיד-חרטא...

השביל אל החוף עבר במשטח דיונות נמוכות, מכוסות עשבייה יבשה.
בין העשבים והקוצים נראה בבירור השביל.
כשהלכו בו, הרגישו בבירור את החול שמתחפר בין אצבעות כפות הרגליים, ואת הליטוף מתחפר בין אצבעות כפות הידיים.
בקצה השביל נתגלה המפרץ הקטן, הכחול והרגוע.
התמקמות, הקמת הצל, קרם הגנה, ולמים.

המים היו נעימים.
החיבוק בהם היה נעים.
המלח נטף לעיניים,
והחיוך נטף מהעיניים אל שאר הפנים.

זמן נשימה.

אחרי המים נשכבו בצל.
קצת מדברים.
מכרסמים אבטיח קר שהביא איתו,
משתרעים על השמיכה.
הוא שולח את ידו, ומלטף אותה.
״החול שורט את העור״, היא חושבת לה ״אבל המגע שלו מרפא כל דבר״.
הוא מלטף עוד, ומתגנב באצבעותיו מתחת לבגד הים, משחק בפטמה, חופן, מדי פעם מתכופף לנשק, או לינוק, לנשוף או לצבוט.
והם מתמכרים למגע.

אף אחד לא רואה אותם,
גם האנשים שמסביב, עסוקים בשלהם, לא יכולים להבחין במה שמתרחש ממש לא רחוק מהם: היפנוט הדדי של מגע ושקט.

אחרי עוד טבילה,
והצצה בשעון,
הם חוזרים אל הציליה.
היא מניחה את ראשה עליו.
יצירה מוסיקלית - סונטת מנוחה לארבע זרועות. 

הימים האלו מעמיסים עליו.
כבר הרבה זמן שהיא מחפשת מה ביכולתה לעשות כדי להקל.
ובתוך החיבוק הזה,
היא שומעת את הנשימות שלו, 
והיא יודעת.
מבינה.

היא תמיד יכולה להיות המפלט שלו.
המנוחה.
המקום שבו מותר לו להניח ראש ופשוט להיות.
המקום שבו מותר להתחבק במשך עשרים דקות, ולנשום, ולא למהר, ולגעת, ולטבול, ולחייך.
המקום שבו ממלאים את מחסני הנפש בהרבה הרבה שקט.
היא יכולה לעשות מקום מיוחד רק עבורו.
ביומן שלה.
בלב שלה. 

גם זו דרך להיות זונה שימושית בשבילו.
:)

 

היא הגיעה אליו בערב שקט של תחילת הקיץ. אוויר חמים, אבל לא כבד. הריח של הלילה התחיל להתחלף בריח של עור חשוף, זיעה רכה, חשמל בלתי נראה שעובר מתחת לעור עוד לפני שמישהו נוגע.

הוא פתח לה את הדלת כמו תמיד — בלי מילים, רק במבט עמוק שידע כל דבר עליה. היא חייכה אליו, חיוך כמעט מתנצל, כאילו היא כבר יודעת שבפעם הזו, שוב, לא הצליחה להגיע מושלמת.
לא מושלמת בעיניה — מושלמת בעיניו, דרך המבט שלו.

הוא לא אמר דבר. רק הושיט יד ולקח ממנה את התיק, הניח אותו על הרצפה בשקט, ואז הביט בה לרגע ארוך. שקט. מתוח, אבל לא לוחץ.
"את יודעת למה באת, נכון?" שאל בקול שקט, כמעט רך מדי למה שמשתמע ממנו.
היא הנהנה, נשכה שפתיים. הוא חייך חיוך של ידיעה.

בחדר, האור היה רך, כמעט לא קיים. שתי מנורות בצדדים, נמוכות, אחת חמימה, השנייה בכחול עמוק. המקום שבו כל החושים מקבלים רשות להיפתח בלי למהר.

הוא לקח את הזמן. עמד מאחוריה, שלח ידיים שקטות לפתוח את כפתורי חולצתה. כשהבגד החליק ממנה, הוא נשאר שם, קרוב, מחזיק בה מעט שלא תיפול, שלא תרגיש לרגע אחת מול העולם.
ואז, באחת הורה לה:
"על המזרן."

היא צייתה מיד, כמו מתוך צורך. הפקודה — הרגישה כמו השפה הפרטית שלהם.
כשהתמקמה, הוא הוציא את החבלים. חבל כותנה רך, נקי, ריח של משהו מוכר, כמעט ביתי.
הוא קשר אותה לאט, מתוך ההבנה שזה מאפשר לה להשתחרר.
כל קשר סביב מפרק, כל ליפוף על ירך או שורש כף יד, היה כמו ברכה בשקט.

והיא הרגישה איך בכל קשר שהוא יוצר, הוא מתחבר אל הגוף שלה.
בכל קשר שהוא מלפף, הוא יודע עוד יותר עד כמה היא נותנת לו את עצמה.
כל קשר כזה היה דרך לומר תודה.

כשהייתה קשורה לחלוטין, פתוחה לפניו, חסרת תנועה אך לא חסרת כוח — הוא כרע לידה.
הביט בה רגע ארוך, כשותף שמביט ביצירה שהוא אחראי לטפח.
"היום לא נפספס אף חלק " הוא אמר. "היום, אני זה שידאג לכך."

ואז התחיל הטקס.

מגבת חמה, ריח של מים וסבון עדין.
הוא הניח אותה בעדינות, אלא כסוג של טיהור. היא עצמה עיניים והרגישה שזה עתה קיבלה  רשות לא להיות בשליטה. רשות להרגיש יפה גם כשהיא פגיעה.

הוא לקח את הזמן. הקציף בתנועות סיבוביות.
לא היה צורך למהר — כי כל שנייה שבה הוא נגע בה כך הייתה עולם שלם.
אחר שלף את התער.
לרגע היא רעדה. אף אחד מהם לא דיבר מעולם על משחקי דם.
למעשה, אפילו דיברו על כמה שהם לא אוהבים משחקים מסוכנים מדי שכאלה.
המחשבה שאולי הוא מתכנן משהו שחוצה את הגבולות שלה הפחידה אותה.
היה לה ברור שזה יהיה הרגע שבו תצטרך לעצור. לפקוע את בועת הקסמים.
אבל הוא טבל את התער בקערית המים החמימים, וחייך אליה.
״תנשמי עמוק, ותזכרי שאני שומר עליך״ אמר בקול רך ובוטח. ״אני הולך לעזור לך עם משימת הגילוח שאת מתלוננת עליה בכל פעם״.
הנשימה שנעצרה השתחררה, היא צללה חזרה אל התחושות, ודפיקות הלב שהלמו כמו תופים רחוקים ועתיקים והזמינו אותה למחוזות ההם, שהיא אוהבת להיעלם בהם איתו.
הוא החל במלאכת הגילוח, בעדינות, בקפידה — בכל פס שהעביר, עם כל טבילה של התער במים, ביקש עבורה שתדע שהיא נראית לו שלמה גם כשאינה שלמה לעצמה.
כל תנועה הייתה אקט של סגידה. כמעט דתית.
הוא לא דיבר הרבה, אבל בכל פעם שפגש נקודה שהרגישה לה רגישה במיוחד, הוסיף ליטוף, לחישה, ולפעמים פשוט נשימה קרובה על העור.

כשסיים, היא ידעה — שאין אף מראה שיכולה לשקף לה את התחושה הזו.
תחושת הנקיון המוחלט. נקיון מהמחשבות. מהמבחן העצמי שהיא שופטת את עצמה בו.
הוא הביט בה ואמר רק:

"עכשיו אפשר באמת להתחיל."

היא כמעט רעדה.

היא שכבה שם, עדיין קשורה, אבל משהו בה היה אחר. לא מכווץ, לא מחכה — אלא פתוח. השקט ביניהם כבר לא היה רק תחושת ציפייה. הוא הפך לנשימה משותפת.
הוא הרגיש בכך.
נטל את המגבת. ייבש את חמוקיה בטפיחות עדינות, שהפכו ללחיצות מתמשכות, שהפכו לעיסוי עמוק ובוחן את רמת הכאב שניתן להעניק לה - 

אחר עמד בשקט לצידה. מתבונן כדי לזהות את הרגע הנכון לכניסה. 

הידיים שלו נשלחו אליה בלי התראה. לא מתוך רוך הפעם, אלא מתוך מטרה. הוא ליטף, לחץ, אחז, הקים מחדש את הגוף שלה בידיים שלו, כאילו בנה אותו מחדש לתוך מצב חדש: חלקה, גלויה, מוכנה.

היא נאנחה, אבל זו לא הייתה אנחה של כאב, ולא בדיוק של עונג. זו הייתה התמסרות גולמית, הצליל שיצא מעמקיה, היה כמו נשיפה של מישהי שלא ידעה כמה החזיקה בפנים עד עכשיו.

הוא התחיל לדבר אליה. לא בצעקות, אלא בקול נמוך, קרוב, סמכותי. מילים שנאמרו לא כדי לשמוע את עצמן, אלא כדי להשפיע. כל הוראה קטנה — לא הייתה על הגוף שלה, אלא דרך הגוף שלה.
וכל מילה קשרה אותה יותר מכל חבל.

ואז — הגיע הרגע. הוא נגע בה קצת יותר חזק, קצת יותר חד, כאילו אמר לה: "את כבר לא צריכה להחזיק את עצמך. אני כאן."
והיא נענתה. במתיחה של גב, בצמרמורת שעברה דרך עמוד השדרה, בקול קטן שברח לה מבין השפתיים ונשמע כמו תודה.

הוא שיחרר קשר אחד. רק אחד. זו הייתה הזמנה.

היא התמסרה אל תוך אפשרות התנועה החדשה והוא היה שם. בכל מגע, בכל אחיזה, בכל תנועה שמכילה גם שליטה וגם חמלה. היה שם ככוח שמבין עד כמה היא זקוקה לו, שינווט אותה בין התנועות, והקולות, והזרמים...

העוצמה ביניהם עלתה בגלים. כמו מקצב שנבנה. היא ידעה שהוא קורא אותה.
כשהוא הפעיל עליה לחץ — היא ידעה שהוא עושה את זה בדיוק כשהיא הייתה צריכה שיזכיר לה שהיא לא צריכה לשלוט בכלום עכשיו.
כשהוא האט — היא ידעה שהוא עושה את זה לא כי הוא עייף, אלא כי הוא מרגיש שהיא מתמלאת שוב.

הם הגיעו לנקודה שבה כבר אי אפשר היה להבדיל מי מוביל ומי מובלת. הגוף שלה הגיב לו — אבל הוא הוביל אותה לפי תגובותיה. שליטה שהפכה לריקוד. לריקוד שיש בו משמעת, מסגרת — אבל גם חופש, פראיות, וחיבור עמוק.

כשהגיעו לסוף ההפלגה הזו שהיא שניהם,  הוא כרע לצידה, משך את גופה אליו מבלי לשחרר אותה מהחבלים עדיין, כאילו אמר לה:
"גם כשהסשן נגמר — את עדיין מוחזקת."

היא הניחה את ראשה על חזהו, עדיין ערה, עדיין רועדת מעט.
אבל הפעם, כי משהו בתוכה התאזן.

וכשהוא לחש לה, "חלקה לגמרי, עכשיו גם בפנים,"
היא ידעה בדיוק למה הוא מתכוון.

הוא לא שחרר אותה מיד ונשם איתה. קצב איטי, כמעט מכוון. היא שמה לב שהוא מכוון את הנשימות שלה לשלו מבלי לומר מילה. סוג של עוגן.
אחרי דקה ארוכה, הוא התחיל לשחרר את החבלים — כל קשר בזהירות, כל תנועה רכה, כאילו מפרק שריון. לא כי הוא צריך להסיר אותו — אלא כי היא כבר לא צריכה אותו כרגע.

כששיחרר את הידיים, הוא עטף אותן, ליטף את האצבעות שהיו קפוצות קלות מהמאמץ.
"אצבעות יפות," אמר. "עבדו קשה הלילה."
היא חייכה חיוך עייף, אמיתי.

הוא הוביל אותה בשקט למיטה הרחבה בצד השני של החדר. היא נשכבה בזהירות, והוא שכב לצידה, לא נוגע מיד. רק קרוב. נותן לה להרגיש שהוא שם, בלי להעמיס.

אחרי רגע היא התקרבה מעצמה, הניחה את הראש על חזהו.
״הלב שלו פועם חזק, אבל רגוע״ היא חשבה לעצמה.
הוא שלח יד אחת אל השיער שלה, ליטף לאט. היד השנייה ליטפה בעדינות את זרועה החשופה, עברה מהכתף עד לקצות האצבעות — כמו לסמן לה שכל כולה שם, עדיין איתו.

"אני כאן," הוא לחש. "כל עוד את צריכה."

היא לא ענתה, לא כי לא רצתה — אלא כי פשוט לא היה מה להוסיף.
הגוף שלה כבר דיבר, הנשימה שלה הפכה יציבה, העיניים שלה נעצמו כמעט בלי שתשים לב.

וכשנרדמה עליו, הוא נשאר ער עוד קצת. לא כי חשש, אלא כי רצה לתת לה את השקט הזה במלואו.
בלי למהר. בלי לזוז. בלי להרפות.

היא הייתה חלקה. לא רק בגוף — אלא בכל מקום אחר שהעולם לפעמים מנסה לגעת בו בגסות.
הוא ידע שזה זמני, שהעולם ינסה שוב. אבל הוא גם ידע משהו אחר:

הוא תמיד יהיה זה שיודע איך להחזיר אותה אל המקום שבו היא לא צריכה להילחם כדי להיות.

 

היו ימים בהם בני האדם עוד האמינו שלכל יער יש לב, ולכל לב יש סוד. כך סיפרו, וכך האמינה גם נֶבַע – אישה צעירה, מלאת סקרנות שקטה, שליבה פעם לא רק בקצב היומיום, אלא לפי לחישות שלא כל אחד היה שומע.

בלילה של ירח מלא, יצאה אל היער ההוא, זה שאין לו שם. הוא לא הופיע על מפות, ולא סומן בשלטים. רק מי שידע להקשיב – יכל למצוא אותו.

היא לבשה שמלה קלה מבד כותנה דק, שערה גולש על גבה, רגליה יחפות. הלכה חרישית בין השיחים והעשב, עד שהגיעה לפתע לקרחת יער בה עמד הוא.

האיש שחלמה עליו בלילות. לא כאגדה, אלא ככוח.
חזק, יציב, עיניו עמוקות, חודרות, טובות.
פניו לא נשאו חיוך, אך משהו בהם שידר רוך מהול בעוצמה. הוא לא דיבר – רק הושיט יד.
היא לקחה אותה.

הוא שלף צעיף משי שחור, והחזיק אותו ברוך.
"את בוחרת?" שאל בקול שקט.

"כן," ענתה בלחישה יציבה.
"את סומכת עליי?"
"סומכת."

הוא קשר את עיניה לאט. האפלה עטפה אותה ברכות מיידית. היא הרגישה איך התחושה מתחדדת, איך כל צעד, כל משב רוח, כל רחש – הופך לבהיר יותר. הוא אחז במותניה בעדינות, והוביל אותה בשביל שהרגליים זכרו – אף שהעיניים לא ראו.

הם הגיעו אל עמוד טוטם שעמד במרכז קרחת עגולה. גובהו כשל אדם וחצי, שהיה היה מגולף בדמויות משתלבות – זוגות, יחידים, תנועה, הקשבה, להט.

הוא הציב אותה מולו, ואז אחז בידיה בעדינות והרים אותן לאחור. רצועות הבד הרך שחיכו שם – נכרכו סביבה. הקשירה היתה טקסית. כמו חיבוק מתוחכם, שמלמד את הגוף להיות פתוח.

הוא נעמד סביבה, בשקט. לא נגע מיד. רק הסתכל, נשם, הקשיב לה.

כשהניח את ידו לראשונה על גבה, היא נרעדה. לא מקור – אלא מהצפה. מהמגע הנכון, המדויק. הוא החל לעבור עליה באיטיות – נוגע בכתפיים, בצוואר, יורד לגבה, לירכיה, לעורפה, מביט איך היא מגיבה, מקשיב לנשימותיה.

ידו מצאה את מקומה בין רגליה, והחלה לנוע ולעסות, ללטף ולחדור מתוך הקשבה עמוקה – כאילו היא מנגינה שהוא לומד אותה תו אחרי תו. הוא מצא את המקומות הרגישים ביותר, המבעבעים, והרפה בדיוק כשצריך. נֶבַע נאנקה, לפעמים שקט, לפעמים חד. היא קראה לו בלי קול. והקול ענה.

הוא כרע לפניה, והיא הרגישה את פיו עליה, חם ורך. הגוף שלה קיבל אותו, נפתח אליו, מבקש עוד, מוותר על כל אחיזה.

וכשהוא התרומם, היא רצתה ללחוש לו, לומר לו, לצעוק לו…

אך המילים לא באו.

הוא הציב אותה מולו, התרחק, והביט בה.
היא שמעה את צעדיו וידעה בדיוק איפה הוא מתמקם.
אחר חזר אליה ושחרר אותה בעדינות. היא לא ראתה, אך הרגישה את גופה נשמט אל זרועותיו. הוא הושיט לה יד להתרומם והוביל אותה דרך צמחייה רכה אל קרחת יער נוספת – מוצלת, עמוקה יותר, רכה מקודמתה.
היא שכבה שם, חסרת מגננות. מוכנה. שלווה.

הוא נישק אותה – הפעם על השפתיים. ואז חדר אליה. באיטיות. כאילו חוזר לבית עתיק.

תנועותיהם היו מחול – עמוקות, עצמתיות. גניחותיהם לא קרעו את היער, הן התמזגו איתו. הוא החזיק בה, לפעמים חזק, לפעמים ברכות. היא עטפה אותו ברגליה, בגופה, בקבלה.

וכשהגיע הרגע – לא של שיא, אלא של שלמות – הם נשכבו זה לצד זו, גופם שקט.

אז, ורק אז, שלח ידו ופרם את כיסוי העיניים.
היא פקחה אותן.

לפניה נפרש אגם שקוף, יפיפה. השמש שקעה מאחור, נוגעת במים בגווני נחושת. פרחים ריחפו כמו חלומות על פני המים, שקט שאי אפשר לתאר מילא את האוויר.

היא עצרה את נשימתה.
"הייתי צריכה לראות את זה כדי להאמין," אמרה בשקט.

הוא לא ענה. רק משך אותה אליו, אל חיקו. חיבק אותה ארוך, חזק, עמוק – כאילו מצא זה עתה אוצר, ולא הסכים להניח לו שוב.

והיער סביבם שמר את הסוד. כמו שתמיד עושה.

הימים חלפו, אך הלילה ההוא – הלילה שבו נֶבַע נכנסה ללב היער, נכרכה ברצועות של רוך, נפתחה ונפתחה עוד – לא עזב אותה. לא בגוף, לא בזיכרון, לא בלב.
היא שבה לעיר, אל חייה הרגילים, אך הכול היה אחר. לא מרוחק, רק שקט יותר. כאילו ידעה משהו שאחרים רק ניחשו.

והוא?
האדון – אותו גבר שלמד את גופה כמו שירה, שנשא אותה ללב היער, והושיב אותה מול אגם של מראות – לא נעלם.
הוא היה שם, גם כשלא היה.

הם קבעו לשוב ולהיפגש. פעם נוספת. לא רק כגוף אל גוף, אלא כמילה אל מילה.

הפעם היא באה לא בשתיקה, אלא עם שאלה.
"מה אני עבורך?"
לא בקול מאשים – אלא בחקירה אמיתית, מתוך רצון להבין את עומק מה שנרקם.

הוא חיכה לה בכניסה ליער. רגוע. בוטח. בוער מבפנים.

היא נעמדה מולו, יציבה, רגועה.
הוא חייך. "באת."
"אני תמיד באה כשקוראים לי נכון."

הוא לא קשר את עיניה הפעם. לא מיד.

הוא הוביל אותה בשביל אחר – לא אל הטוטם, אלא למעגל אבנים מוקף שיחי מרווה. במרכזו – אבן שטוחה, עליה נחה קופסה עטופה בעור כהה.

"מה זה?" שאלה.
"מתנה," אמר.
"עבורי?"
"עבורנו."

היא התיישבה. הוא מולה. פתח את הקופסה – ובתוכה, שני קלפים חלקים, ודיו שחורה.

"טקס המילים," הסביר. "פעם, לפני שהיו מגעים, היו שמות. לפני שאדם קיבל שליטה, הוא נתן מילה. לפני שהאישה נפתחה, היא ביקשה."

הוא הגיש לה את אחד הקלפים.
"כתבי מילה אחת – מה את רוצה להיות כשאת איתי. לא תפקיד, לא דרישה – אלא גרעין. מהות."

היא כתבה. בכתב רך: "חופשיה."

הוא הביט, הנהן.
"ואתה?" שאלה.

הוא כתב בקלף השני. מילה אחת: "עוגן."

היא קראה את המילה, והדבר ריפא בה משהו שלא ידעה שנשבר.

הם שתקו.
המילים עשו את שלהן.

ורק אז, כשהיום נטה לצהוב עמוק, הוא שלף שוב את צעיף המשי.
"את רוצה שנחזור לשם?" שאל.
"לגוף?"
"לבפנים."

היא סגרה עיניים עוד לפני שכוסו.
"כן."

הוא קשר את עיניה. הוביל אותה למעגל עץ חדש, קטן, אינטימי. קשר אותה, הפעם לעצמו. ידיה על כתפיו, גופה נשען עליו, עיניה מוסתרות.

הוא נישק את מצחה, צווארה, חזהּ. היא נפתחה אליו כמו פעם, אבל אחרת – הפעם כבר לא כזרה, אלא כשותפה לטקס. כמי שבוחרת ונבחרת יחד.

הם שכבו זה על זו על מחצלת קש, חצי בגופם וחצי באדמה, והעולם נמחק. הוא עינג אותה ברוך ובאחיזה, היא נתנה את עצמה בלי פחד. וכשהיא רעדה שוב, ידיו עטפו אותה.

בפעם הזו, כששכבו על גבם והביטו בשמיים דרך רשת ענפי האלון, הוא לחש:

"מה את מרגישה?"

"מעוגנת," ענתה.

הוא חייך.
היא עוד לא ראתה – כי עיניה עוד היו מכוסות.

********

הפעם, נֶבַע באה לפניו.
לבדה, ללא קריאה, ללא הזמנה.
ידעה את הדרך כבר מבלי לראותה.
כפות רגליה זכרו כל אבן, עורפה זכר כל משב רוח.

כשהוא הגיע, הוא מצא אותה יושבת על שפת האגם, מביטה אל המים. עיניה לא חיפשו דבר – לא אותו, לא תשובה – אלא פשוט היו.

"את כאן," אמר.
"לא הייתי צריכה לדעת מתי תחזור. הרגשתי."

הוא התיישב לידה. לא נגע בה. רק היה.

שתיקה נמשכה זמן רב. לא כבידה, אלא מדויקת.

לבסוף הוא אמר:
"אני רוצה לתת לך סימן."

היא סובבה אליו את הראש, לא מופתעת. רק סקרנית.
"איזה סימן?"

"סימן. שלנו – אחד לשנייה. לא בעלות. משהו שיתקיים בינינו. כל עוד נרצה."

היא הביטה בו, שוקלת.
"מה זה כולל?"

"שלושה דברים," אמר.

הוא הרים ענף דק וצייר עיגול קטן באדמה.
"אחד – שאת מבקשת להכיר במי שאנחנו. שניפגש, לא רק כמעשה פיזי אלא כהתכווננות. לא כל שבוע – אבל בזמנים שייקבעו מראש."

צייר קו נוסף.
"שניים – שאת בוחרת בי להיות זה שמחזיק את גבולותייך בזמנים האלה. שאת מוכנה להיפתח אליי גם כשקשה, לא רק כשקל."

ושלישי:
"אני מציע שתיקחי ממני סימן. חותם שמסמל את מה שאנחנו. לא אותי. לא את אלמנט השליטה. אלא את מה שאת – בשבילך – כשאת איתי."

היא שתקה.
הרוח נשבה בין העלים.
אז אמרה:
"כן. אבל בתנאי."

הוא הנהן.

"שתיקח גם אתה ממני משהו – משהו שיסמן אותך גם כשאתה לא איתי. משהו שיחבר בינינו בגוף."

הוא חייך.
"את יודעת בדיוק איך לדבר בשפה שלי."

הם שבו לטוטם.

אבל הפעם, היה זה אחרת.
היא עצמה קשרה את עיניה.
היא עצמה כרכה את הרצועות על גופה.
והוא? עמד מולה, רועד לרגע מהכוח החדש שראה בה.

"אני שלך," היא לחשה.
"ואני שלך," הוא ענה.

הטקס החל – ארוך, איטי, עוצמתי. הוא החזיק בה, היא נמסה לתוכו. הוא נישק אותה בתשוקה שלא ידעה גבול, והיא השיבה לו בפראות נינוחה. הם נעו יחד בלי חיפזון, כמו גל שחוזר שוב ושוב אל החוף, והעולם כולו התכווץ לשניים שנוגעים.

אחרי ששכבו על האדמה, גופיהם עוד קשורים ונושמים זה את זו, היא פקחה עיניים.

"מה יהיה הסימן שלי?" שאלה.

הוא שלף אבן עגולה, קטנה, עליה סמל פשוט: קו מתעקל, ואז נפתח.
"זה הסמל שלך. כך את נראית מבפנים, כשאת איתי."

"ושלך?" שאלה ברמיזה שובבה.
הוא חייך אליה בחזרה והיא הושיטה ידה אל הצרור הקשור למתניה.

היא שלפה שרוך עור, עליו תליון קטן עשוי עץ – מעוגל בידיה, מחוספס.
"זו פיסת עץ מהטוטם. שייפתי אותה בעצמי. שתזכור – שאני בוחרת להישאר."

הוא קשר את התליון לצווארו.
והיא שמרה את האבן קרוב ללב.

כך, לא בצעקה אלא בלחישה, נולד הקשר ביניהם.
הם לא הגדירו אותו בשם.  הם פשוט היו.

היער ידע.
האגם שיקף.
והלב – הלב זכר.

הם המשיכו להיפגש, בדיוק כפי שקבעו.
כל טקס – שונה. לפעמים בתשוקה גולמית, לפעמים בליטוף, לפעמים רק בדממה בהנחת ראש על חזה.

 פעם בעמק, פעם על שפת האגם, פעם באור המדויק שבין ערביים.
בכל פעם היא באה אליו עם לב פתוח, והוא קיבל אותה כאילו מעולם לא עזבה.

אבל בפנים, בתוך המקום שלא דיברה עליו – החל לגדול צל.

זה התחיל בשתיקה קטנה מדי פעם. מבט חומק. שאלות שלא שאלה.

המשיך בקולות פנימיים שעלו מתוך החלקים האפלים שלה:

מה אם הוא ימצא מישהי אחרת – חדשה יותר, מסקרנת יותר?
מה אם כבר לא ארגש אותו? מה אם הסרטים והטקסים יהפכו להרגל, ואז לשעמום, ואז לשכחה?
מה אם גם הוא, כמו הקודמים, פשוט יפסיק לבוא? בלי מכתב, בלי מילה, רק היעלמות – ושקט אחריה.

היא לא העזה לומר זאת מיד.
כי איך אפשר להודות בפחד – כשאת כל-כך רוצה להיות אמיצה?

באחד הלילות, אחרי טקס קצר אך רך, הם שכבו זה לצד זו על האדמה הלחה.
היא הניחה את ראשה על כתפו, והוא עטף אותה בידו.

היא שאלה בלחש, כמעט בלי קול:
"אתה זוכר את הראשונה שנתת לה סימן?"

הוא לא ענה מיד.
"כן. זוכר."

היא שתקה.

ואז, כמו מים שפורצים סכר ישן, המילים יצאו:
"ואחריה... באו עוד?
נשים אחרות?
שקיבלו ממך רגעים כאלה? מבטים כאלה?
חיבוק כזה?"

הוא לא נבהל. לא הסתגר.
רק שתק רגע נוסף. ואז:
"כן. באו. אבל לא נשארו."

היא בלעה רוק.
"ומה אם גם אני – לא אשאר?
מה אם אתה תחליט יום אחד שזה לא מספיק לך?
שאני לא מספיקה?
שאתה צריך משהו אחר – מישהי אחרת – שתחדש אותך, שתפתיע אותך?
מה אם אני אתיש אותך?"

היא לא בכתה. אבל דממה כזו, בשקט כזה שגרם ללב לרעוד.

הוא שתק. ואז קם לישיבה מולה. אחז בידה.
ונֶבַע ראתה – משהו בפניו נפתח. לא חזק, לא שקט – אלא פשוט חשוף.

"אני מפחד גם," אמר.
"אני מפחד שתלכי את.
שתקומי יום אחד ותגידי: זה היה יפה, אבל לא לי.
שאני לא ארגיש מספיק בשבילך – לא עמוק, לא מרתק, לא נעים.
שאת תגידי: מצאתי מישהו אחר, או – גרוע מזה – שאת צריכה רק את עצמך."

היא בהתה בו.
לא ידעה שזה גם בו.
לא תיארה שהוא – החזק, היציב, האדון – יכול להרגיש בדיוק את אותו כאב סמוי שהיא ניסתה להסתיר.

היא חייכה. חיוך שבור, אמיתי.
"אז אנחנו פוחדים יחד?"

"לא.
אנחנו מרגישים יחד.
זה לא פחד – זה עומק.
זה הקצה שבו אני מבין כמה את יקרה לי,
וכמה מעט שליטה באמת יש לי עלייך."

היא נגעה בפניו.
לא כאישה לאהוב – אלא כנפש לנפש.

"אני לא רוצה להיעלם," אמרה.
"ולא רוצה שתיעלם לי."

הוא הנהן.
"אני לא מבטיח לנצח. אבל אני מבטיח להיות כל עוד הלב שלי בוער."

הם שכבו שם, צמודים, בלי צורך בטקס, בלי צעיפים, בלי סימנים.

ולראשונה – נרדמו יחד.

למחרת, בשעת בוקר מוקדמת, היא התעוררה כשהשמש רק החלה לצייר את קו העצים.
והוא היה שם, שוכב לצידה, מחזיק את ידה כאילו היה בה משהו שביר.

היא לחשה לו, מבלי שידע אם זו מחשבה או דיבור:
אם אתה עוזב, תגיד לי.
אל תיעלם.
תן לי לפחות לדעת – שעד הרגע האחרון היית פה.

והוא ענה, בעיניים עצומות:
אם אני אעזוב – זו תהיה היד שאחזיק עד הסוף. לא אפנה לה גב.

מאותו יום, הטקסים השתנו.
הם היו עמוקים יותר, רכים יותר, ובלי פחד להתמסר באמת.

כי כששני אנשים יודעים את פחדי הלב של זה –
הם מחזיקים אחד את השנייה לא רק בתשוקה, אלא באמת.

ציפור נודדת חוזר אל הקן
שבנה בין עצי האקליפטוס,
ובקן נחה לה
עגולה ורכה.

רשרוש כניסתו טורד את שנתה והיא מתהפכת.
תנועת גופה מסיטה קווצות שיער,
חושפות זרועות מכונסות,
שדיים לבנים ומלאים,
ופיסת עורף לא מנושק.

״הס פן תעיר״,
הוא מחייך לעצמו, מתאפק לא לנשק לשמורות עיניה,
זוחל מתחת לשמיכה.
ומתכרבל בחמוקיה.

מלמול שינה חרישי.
וקולות נשימה עמוקה.

לילה.

שדות העוטף.
בוקר זהוב.
האמר אחד מפלח קוי שדות.
מוצא נקודת צל שלא חונים בה חיילים. שניים יורדים ממנו.
היא לא מספיקה לסדר את הנשק, ואת משקפי השמש.
הוא כבר מגיע לצד שלה, אוחז בערפה ומסובב אותה עם הגב אליו. מצמיד אותה לגוף הרכב, מושך את החולצה מהמכנסיים ומעביר יד לבדיקה.
מותן, גב, כף, שדיים.
הוא מסובב אותו אליה בכח ורואה שהיא מתמסרת לתנועה ועיניה כבר עצומות.
ידו משחררת את חגורת המדים שלה, כפתור אחרי כפתור, וממשיכה בבדיקה.
שדיים, בטן, כוס.
הוא נעצר על הגבעה הרכה שמעל הדגדגן וידו נעה בסיבובים, מעסה, חופנת, מלטפת.

שניהם יודעים מה הולך להגיע.
הוא מציע לה להוריד את המכנסיים, שלא תיאלץ לחזור לבסיס עם כתמי רטיבות.
היא מתכופפת ומתחילה לפרום את שרוכי הנעליים במרץ.
"לאט" הוא מורה לה.

בזמן שהיא מורידה את הנעליים, הגרביים, התחתונים והמכנסיים הוא ניגש ומוריד מזרון. פורס אותו לצד הרכב, בצל, וחוזר אליה.
יד נשלחת על ערפה, תופסת בשיער שלה ומובילה אותה אל המזרון. הוא מניח אותה שם.
מתבונן בה.

 

מרחוק נשמע מחנה של חיילים. מהצד השני רעשי ירי מרגמות. הרוח בשדה שסביבם נעימה, ולוחשת בעשביה העדינה והיבשה שסביבם.
עיניה עצומות.
הוא מטייל על גופה בידיו.
כשמגיע אל בין הרגליים הוא מעסה את הדגדגן עוד, ועוד, ועוד, עד שהיא מתחילה להתפתל בין ידיו, כשקצב הנשימות שלה מתגבר, הוא מחדיר אצבע ראשונה, ושנייה, וחופן אותה מבפנים.
הנשימות מתגברות עוד יותר והיא כולה בתנועה. הוא מניח יד בטוחה וחזקה על הרווח שבין שני השדיים, ועוצר אותה מלנוע כל כך הרבה. היא מתרכזת במגע שלו. שניהם נעים יחד.
הוא מביט בה.
רואה את הגב מתקשת לאחור, את העיניים העצומות, שומע את הגניחות ואת האנקות הקטנות ומחייך חיוך של פרא.

כשהוא מוסיף לחדור אליה עוד ועוד עם היד - פרץ חם עוטף את כפו, הוא מרגיש את הצונאמי מתקרב, ומגביר את הקצב, ואת העומק, מסובב את ידו לזויות אחרות וכשהיא שואגת לאוויר הפתוח את הגוף שלה, זה מרגיש כאילו הוא יוצר חיים חדשים שנובעים מתוכה על ידי העונג הזה…
חיוך הפרא הופך לצחוק של פרא, והקולות שלהם מתערבבים,

זרם חם של עונג ניגר ממנה על המזרון.

הוא שבע רצון.

 

מעברים מהירים כל כך. 

אתמול.
על החוף.
הזמן שלקח בין שיחה על מילואים ללהיות חצי ערומה על החוף עם הזין שלך בפה שלי…
בין להרגיש שלושה זוגות ידיים עלי ושני פיות יונקים ממני,  ללנשנש ענבים ולקטר על העבודה…
קאט מהיר בין סצנה לסצנה בסרט קולנוע בסגנון מודרני של שנות התשעים.

היה שם רגע, אחרי ה״סיבוב״ הראשון, שהלבשת אותי בחזרה, ואספת אותי אליך לחיבוק.
התכרבלתי בך. אחזת אותי ביד אחת, וליטפת בשניה. מדי כמה דקות הגנבת נשיקה על הראש. נמסתי לתוכך.
רציתי להרים אליך ראש וללחוש לך באוזן שזה החיבוק המושלם, ושאני מכורה אליו קשות.
אבל להרים ראש אמר להיות כמה שניות פחות בחיבוק הזה, ולא הייתי מוכנה לאבד אף לא טיפה אחת ממנו.
אז נצמדתי אליך יותר.

היה לי טוב להרים אליך עיניים כל פעם.
לראות בעיניים שלך רק אותנו.
אותנו. 

אנחנו טירוף חושים.
אנחנו צלילה לחופש
ולעונג.
אנחנו פרא.
אנחנו אמת. 

אנחנו חיבור כל כך חזק וכל כך אמיתי וכל כך משמעותי וכל כך מחייה.

יש אנשים שחושבים שאין בעולם קסם… הם טועים. 

 

 

 

 

במאורה המתקפלת שלנו מותר הכל. 

מותר לבכות. 
מותר לצרוח. 
מותר לצחוק. 
מותר לגנוח. 
מותר לשתוק. 
מותר לדבר. 
מותר לגמור. 
מותר לערסל. 
מותר לחדור.
מותר להיחנק. 
מותר לשמוח. 
מותר לפחד. 
מותר להתחצף.
מותר להתכרבל.
מותר לצלול. 
מותר לעוף.


רק להשפריץ אסור במאורה שלנו. 
בשביל זה יוצאים לאוויר הצח...

על אם הדרך,
עומדים רכבים. 
תקועים. 
לא זזים. 
מדד העצבים עולה. 
הגשם לא מפסיק להציף את הדרך. 
עוד רגע יטבעו כולם. 
מצפצפים. 
מצפצפים. 
אין מעקף. 
צריך לחכות עד שהפקק ישתחרר. 
כבר אין טעם לצעוק. 
כבר אין טעם לצפצף.
רק להמתין. 
להמתין. 
להמתין. 
בסוף הגשם יפסיק, 
או שאיזה שוטר תנועה טועה יבוא לכוון את כל הבלגן הזה, 
או שאולי... אולי פשוט אצא מהרכב ואתחיל ללכת בשולי הדרך.
אלך לאט, אבל אתקדם יותר מהר מכל אלו שעומדים והתייאשו מלצפצף.
אלך לאט, ואדע שבכל רגע כולם יכולים להתחיל לנסוע מהר ואני אהיה זו שנשארת מאחור, 
אלך לאט, ביודעי שהשארתי את הרכב שלי אי שם מאחור ואין מי שיישא אותי הלאה...

בסוף זה ישתחרר, נכון?

רק צריך להמתין בסבלנות. 
ואו שהדמעות האלו כבר יצאו וישטפו וינקו פה את הכל עד זך,
או שאני אלמד לנשום בתוך הרכב שבתוך הפקק שבתוך הדרך שהיא... אני?

קח. 
קח אותי. 
דע אותי. 
לא רק במובן התנ״כי.
גם במובן האנוכי. 
שלח את עצמך לתוכי. 
גלה לי את כוחי. 

קח. 
קח אותי. 
גרור אותי שוב למסע בין חושים,
לרגעים קשים,
לעוצם מרשים.
לשניה הזאת שבה אני לא אנושית.
אלא שלווה חרישית. 

קח. 
קח אותי. 
שים עלי שוב את כל משאלותיך. 
הרטט אותי שוב עם קולך,
אצבעותיך,
חדור אלי באיבר ובדעת זקורה.
תפרק. 
תפרק. 
תפרק.
ותרכיב בחזרה. 

קח.
קח אותי.
שחרר אותי לרגע מהרגשות המאיימים,
מהדיבורים הפנימיים, 
מהמסעות לאין אונים,
פרט למולך. 
אני רוצה שוב להיות חלשה ובטוחה. 
לדעת שאני לא רק איתך,
אלא בעיקר שלך. 

בשולי הריבוע המאובק, עמדו שלושה שקי חול. זה לא הספיק כדי להוות תמך מספק לקיר, ולכן היא ניגשה אל השקים, והחלה מזיזה אותם מעט לכאן ולכאן לנסות לחזק את ההחזקה, לוודא שהאבנים לא יתמוטטו.

תוך כדי שהזיזה את השק השלישי, כבר יכלה להרגיש את הקיר מתנועע תחת משקלו ומתחיל לגלוש. תנועותיה המהירות לא עזרו והיא כבר שקלה אם להמשיך להחזיק את האבנים או לקפוץ אחורה בזריזות כדי לחמוק מפגיעתן.

באותו הרגע הונחו לרגליה ארבעה שקי חול נוספים זה על זה, שעצרו את גלישת הקיר, וזוג ידיים חסונות הסיט אותה הצידה שניה לפני שלבנה ביזנטית גדולה התרסקה בדיוק במקום בו ניצבה הברך שלה רגע קודם.

היא הביטה, מסוחררת מהתנועה המהירה והמפתיעה בדמות שאחזה בה, לא מבינה כיצד זה יכול היה גם להזיז אותה וגם לבנות מהר תמיכה חדשה של שקים.

האמת שהתבררה מהר היתה שלא היה שם אחד, אלא שני גברים שמיהרו לעזרתה.

היא חיכה אליהם בתודה. ״לא יודעת מאיפה באתם, אבל ממש תודה. כולם יצאו להפסקת הבוקר ואני התעקשתי להשאר לטפל בקיר הזה… לא רעיון טוב לבד, מסתבר״ צחקה והרגישה נבוכה מעט מהניסוח העילג שיצא לה.

השניים הנידו בראשם, ניערו את כפות ידיהם ופנו ללכת.

״תגידי ״ פנה לפתע אחד מהם ״יש לך פה ברז לשטוף ידיים?״

היא הזמינה אותם לתוך הקראוון ששימש משרדון וחדר אוכל מאולתר. היו שם ברז, מגבות, ומקרר קטן. היא הוציאה מהמקרר בקבוק מיץ והציעה להם לשתות ״חם היום״ אמרה ״לפחות אוכל להודות לכם בעזרת מיץ קר?״

״לא״ ניגש אליה השני. 

״לא?״ ענתה בהפתעה.

״זו לא דרך להודות בה לאדון״ הוא הביט בה.

מבטה קפא. היא הביטה בו ובאחת נזכרה בכל מה שלימדו אותה בנוריאן.

״אני מתנצלת, אדון״ השפילה מבטה ושלחה את ידיה מאחורי גבה.

״אני שמח לראות שאת מזהה את הקוד המתאים״. אמר האדון.

״אני רואה שאת תמהה לגבי משהו. אולי לגבי… איך ידעתי?״

היא שתקה. ידעה שאין אפשרות שהיא תענה ושזה יעבור בלי השלכות.

״לא שמת לב, אבל החולצה שלך רטובה מזיעה. וחולצת כותנה רטובה, לבנה, הופכת שקופה. ומתחת לשרוול הלבן המיוזע והשקוף שלך, רואים את קעקוע האמה שלך״.

היא מיששה בידה הימנית את אמתה השמאלית. הקעקוע כבר מזמן לא בולט, אך היא ידעה בדיוק היכן הוא, וליטפה אותו באצבעותיה בשקט ובזהירות.

עברו הרבה שנים מאז קיבלה אותו.

זה היה לילה חורפי. בנוריאן רב הימים הם ימי קיץ ולילות של סערה חורפית נדירים במיוחד. היא זוכרת איך הנשים האחרות לקחו אותה מתאה, הפשיטו אותה לאט לאט מבגדיה, כיסו את עיניה, והובילו אותה דרך החצר, בגשם, ברוח המקפיאה אל עבר התא שלו. היא לא ידעה מה מחכה לה בתא שלו, אך ידעה כי לכל אמה יש אדון מיועד, ושהלילה, הלילה הוא מקבל אותה כרכושו.

כשנכנסו בדלת, והיא כולה נוטפת מים, משערותיה, שדיה, כתפיה רועדות מקור ועיניה המכוסות מרגישות נוטפות אף הן, הרגישה את חמימות התא. הרוח לא הצליחה בה עוד והיא הצליחה להתחמם מעט.

הנשים שהובילו אותה הגישו אותה אל ספסל מרופד, כופפו אותה מעליו וכפתו את ידיה פרושות כשהיא עומדת על רגליה, שעונה אל הספסל ללא יכולת לזוז. בחדר היתה דממה. כאילו לא היה בו אף אחד מלבדה, אך היא לא שמעה את הדלת, וידעה שלפחות הנשים איתה שם. וכנראה שגם אדונה החדש.

לאחר דקות מספר שהרגישו כמו נצח, שמעה צעדים מתקרבים.

היא הרגישה חום של גוף אחר נצמד אליה, ורוכן ליד ראשה. היא שמעה את הלחישה ״את מוכנה?״ היא נענעה בראשה לאות כן, ומיד חשה הצלפה חזקה ושורפת על הישבן. 

״לא לימדו אותך במדרשה??? את לא מדברת בנוכחותי. את לא מביעה דיעה. את לא עונה. את לא מתנהגת כבת אנוש בנוכחותי.

לו הייתי שואל את הספסל שאת שעונה עליו אם הוא מוכן - האם הוא היה עונה לי? האם זה היה משנה לי?״

היא כמעט נענעה בראשה לשלילה, אך עצרה את עצמה בזמן.

״יפה״ החמיא לה האדון. ״אני מקווה שאת מוכנה באמת״.

היא הבליטה את ישבנה, מוכנה לכל צליפה או מכה שתנחת עליה. אך זאת לא הגיעה.

היא שמעה זמזום חשמלי מתקרב אליה, והופתעה מהמחשבה שהוא מתחיל את תהליך השיוך עם עינוג? עם ויברטור?

הכאב המפלח את זרועה קטע את חוט המחשבות שלה. נגיעות צורבות וצובטות ושורפות התפשטו על פני האמה השמאלית שלה ופלטו מפיה זעקת כאב והפתעה. לקח לה רגע ארוך להירגע, לנשום, ולהבין שהזמזום לא היה של ויברטור, אלא שהיא מקועקעת ברגע זה.

דקות ארוכות בלעה את דמעותיה, ספגה את הכאב, ניסתה לעצור את הרגליים מלרכוש מעצמת התחושה ומחוסר הנוחות שבעמידה הפיזית בה היתה נתונה לאורך זמן…

כאשר הזמזום פסק, והכאב היה מלווה ולא פעיל, היא נשמה לרווחה.

לא הספיקה לנשוך את האוויר מריאותיה והיא הרגישה יד גברית חזקה מטייל על פלחי ישבנה, משרטטת קו מלטף על גבה, ומגיע אל בין רגליה הרועדות. 

״למה את רועדת ככה?״ צחק הקול השואל. ״בואי, אני אתן לך סיבה אמיתית לרעוד״, וברגע שסיים לדבר החדיר במהירות את כף ידו אל בין רגליה, ובזריזות אדירה הצליח להשחיל לתוכה את כל כף ידו.

הכאב בידיים הן מהקעקוע הטרי שנולד עליהן והן משחרורן מהכפיתה , הזרמים בין הרגליים, התחושה שהוא חופר אותה מבפנים ומגלה עולמות חדשים של עונג שלא ידעה שהיו קיימים בה, הפכו לגניחה/יללה חייתית בלתי נשלטת, והרגליים שקודם רעדו מעט ממאמץ, איבדו את אחיזתן בקרקע, והיא קרסה רועדת מעונג וכאב לרגליו, חיבקה את רגלו, והרגישה שהוא מנחה אותה להניח עליו את הראש.

נשימה.

היא החזירה את ידיה אל מאחורי גבה. והשאירה את מבטה מושפל.
באחת התעוררו בה הגינונים שלימדו אותה. שאימנו אותה אליהם. שאילפו אותה אליהם.
היא נדמה לגלות שגם כאשר התודעה שלה ערה, והיא נמצאת בסביבה הביתית שלה, מנהלת אתר חפירות, אחראית על פועלים, וממצאים, בטיחות, כספים ותיעוד… כל מה שצריך הוא ללחוץ על הכפתור הנכון והיא מיד חוזרת למקומה המוכר. חיצונית ופנימית.

שני הגברים הסתובבו בחלל. היא לא העזה להרים מבט אך שמעה אותם מזיזים דברים בחדר.
לאחר כמה שניות הרגישה אצבע מונחת על ערפה, מנחה אותה להתקדם. היא התחילה ללכת ושתי ידיים אחזו בה וכיסו את כל ראשה במשהו צמוד. התחושה היתה משונה. כמו של גרביון ניילון. היה קשה לנשום בתוך הכסוי. לאחר מכן הרגישה משהו נכרך מעל הכסוי, מוצמד סביב ראשה ומהדק את עיניה סגורות.
״הרימי את הראש״ היא שמעה את הצווי.
כסוי הראש נלפת באיזור פיה, צליל אוושת גזירה וחלל הפה היה משוחרר לנשום דרך חור שנגזר בכסוי.
החמצן הזורם היה מרענן. אך לא היתה לה שהות רבה ליהנות ממנו.
יד גדולה ומחוספספת נתחבה לפיה. מצמידה את לשונה לחיך התחתון. פותחת את הפה. מלטפת את השיניים, כמו בבדיקת שיני סוס.
יד אחרת פשטה בגסות את בגדיה מעליה, ואחר נגעה באחורי ברכיה והנחתה אותה לקפלן. היא החלה לרדת לישיבה שפופה, אך בדרך נתקלו ברכיה בכריות מונחות על שני שרפרפים. היא הרגישה את ברכיה מוצמדות בפיסוק כל אחת לשרפרף אחר, ואת השרפרפים מורחקים זה מזה עד שהפיסוק היה כמעט רחב מכדי שתוכל לעמוד בו.
שרירי הירכיים היו מתוחים עד הקצה, כשידיה נמשכו קדימה, והיא הוצמדה אל משטח כלשהו, אולי שולחן. הידיים פרושות לצדדים, מוצמדות עם סרט הדבקה חזק אל השולחן, באופן שיאפשר לה להרים את לפג גופה העליון מן המשטח, המתניים הוצמדו אף הן, אך ללא יכולת תזוזה של האגן, והברכיים אל אותם השרפרפים שבינתיים קובעו במקומם.
היא שמעה מישהו עולה על המשטח אליו היא מוצמדת וצועד לכוונה.
היד המחוספסת פתחה שוב את פיה, והיא הרגישה איבר גדול נתחב בין שפתיה. פיה היה יבש מהחום, והיא ניסתה להספיק וללקק את שפתיה כדי לאפשר החלקה טובה יותר של הזין לתוכה, אך היא לא הספיקה.
היא הרגישה אותו ממלא אותה, ומגיעה עד ללוע האחורי, נכנס ויוצא, נכנס ויוצא.
קצב נשימתה הותאם לקצב הזיון, והיא ידעה שגברי נוריאן ידועים בעמידותם לאורך זמן, ושעליה להתמסר ולהתאזר בסבלנות. יקח זמן עד שיגיע הגבר שבפיה לפורקנו.
כשהקצב הפך קבוע, והפה כבר אגר מעט נוזלים, היא עטפה את האיבר הגדול בשפתיה ושקעה לתוך קצב תנועתו.
את הריתמוס הזה קטעה באחת הצלפה כואבת על ישבנה.
היד המחוספסת הצליפה בה ללא רחם. מפריעה לה לשקוע בתוך קצב הזיון, לא נותנת לה לנוח בתוך ההתמסרות.
עוד הצלפה ועוד הצלפה, והכאב מורגש בישבן, אבל גם בירכיים המתאמצות בתנוחה הפסוקה, ובגב הקעור כדי להגיע לזוית הנכונה לשרת את האיבר התחוב בפיה…
והשרירים מתחילים לרעוד.
ההצלפות נפסקות.
הרעידות ממשיכות.
והיא מרגישה שוב, כמו אז בנוריאן, יד מטפסת במעלה ירכיה, ומפלסת את דרכה לתוכה. מפשקת את שפתי הכוס, משחקת ברטיבות המצטברת, ואז.. במקום יד - אבר שני נתחב לתוכה, בכח.
היא פולטת נהמה עמוקה של עונג וייסורים, ומיד אחריה משתתקת. הראש עדיין מפוקס, והיא יודעת שבחוץ אולי חזר אחד הפועלים וישמע אותה.
היא גם ידעה שאם מישהו ישמע אותה וייכנס, מעבר לכך שהיא תאבד את עבודתה, היא תוחרם על ידי אנשי נוריאן. ועל אף השנים שעברו, ועל אף שמזמן עזבה את האי, ואת אדונה, יש בה עמוק בפנים עוד קשר שייכות מאד גדול לתרבות המפוארת בה צמחה.

הידיים ממשיכות לאחוז בה, בעוד הגברים מזיינים אותה משני צידיה. היא נהמת בשקט, ככל יכולתה. פה ושם נפלטת אנקת כאב או הפתעה, אך הנהמות העמוקות מכניסות אותה יותר ויותר למרחב הפנימי שלה, והיא מרגישה לאט איך כל הגוף משתחרר על אף שכפות עדיין בדיוק כמו קודם.
כשהיא מצליחה לשקוע לתוך עצמה בשנית, היא שוב מרגישה איך היא נמשכת החוצה מעולמה הפנימי. רטט חזק וקבוע מוצמד לדגדגן שלה והיא לא מצליחה יותר להחזיק מעמד. היא מיילת, ונוהמת, מנסה להתפתל בכל כוחותיה אך היא מוצמדת לשולחן באופן כה מוחלט שאין לה לאן לברוח מהתחושה המחשמלת הזו.
עיניה סגורות בכסוי אך היא מרגישה שמבטה מתגלגל לאחור גם מתחת לכל זה,
רוק נוזל מפיה,
והיא מרגישה את עצמה כמו חיה פצועה שמתאווה להשתולל ללא יכולת.
היא מרגישה את הגל הגדול מגיעה, ועוצרת את נשימתה ואת קולה כדי לסמן לשני האדונים שתחובים בה שהיא מבקשת את רשותם לגמור.
״את רשאית״ אומר זה שבאחוריה והיא פורקת את הרעד העצום שזורם בה, אחרי הגל הגדול הראשון הם ממשיכים עד שמגיע גל שני, ושלישי, ורביעי, והיא מרגישה שעוד רגע תאבד את ההכרה, אבל הם ממשיכים לגל חמישי ושישי, ורק אחרי השביעי כשכל חושיה כבר מעורפלים על סף עלפון הם יוצאים ממנה ונותנים לה לרעוד ולרעוד עד שגופה שקט.

אוושת המספריים נשמעת שוב, והיא משוחררת מהשולחן, ומהשרפרפים. עיניה נשארות מכוסות והיא חצי מובלת חצי נישאת אל הספה שבקצה הקרוואן.
היא מרגישה את שניהם מלטפים את פניה, ושדיה עם הזין שלהם. מעבירים אותו על עורה החשוף.
אחד מהם מצמיד את כיפת הזין שלו אל הפטמות שלה. וממולל אותן בעזרת איברו.
השני מצמיד את ישבנו אל פניה. היא יודעת מה הוא דורש, ושולחת את לשונה קדימה והחוצה. נדמה שזה כל מה שהיא מסוגלת להניע ברגע זה. הוא מצמיד אליה את חור התחת שלו, ונע באופן שהיא מלקקת אותו במינימום תועה. היא מתאמצת להגיע יותר עמוק, ויותר מסביב, לרצות אותו, שלא יצטרך להתאמץ כל כך, אבל כוחותיה כלו.
והיא מרגישה כמו בובת סמרטוטים רוטטת, שהסוללה שלה התרוקנה.
והם אוחזים בגופה. נותנים לו לפרוק את כל המטען, ולנוח.

השקט בראש,
מופלא.
היא כבר לא חושבת על הפועלים, ולא על העבודה, לא על מי היא, ולא על דבר…
כשהיא מרגישה שהגוף מתאושש וחוזר לעצמו.היא רוצה שיסירו מעליה את כסוי העיניים,
שתוכל לכרוע מולם ולהודות להם כפי שנהוג.
לאחר שעה קלה, היא מרגישה שהם קמים, מארגנים את המרחב סביבם, מניחים עליה את בגדיה, וגוזרים את אחורי סרט ההדבקה שהיה מהודק סביב ראשה כך שעדיין מונח על עיניה, אך לא מוצמד בכח.

״בעוד 30 שניות, את יכולה להוריד את כסוי הראש ולהתלבש״. היא שומעת את הלחישה ומתחילה לספור.
כשעוברות השניות, היא מורידה את גרב הניילון שעל ראשה, מסדרת את שיערה ומתלבשת.
רגליה עוד מעט כושלות, אך היא כבר יכולה לעמוד לרגעים קצרים.
אין איש איתה בחדר, המסודר בדיוק כפי שהיה לפני שעזבה אותו בפעם האחרונה.
כשהיא יוצאת אל שטח החפירה שמחוץ לדלת, היא רואה את שורת הפועלים שחזרו מן ההפסקה שלהם עומדים ליד הריבוע, ומחלקים כלים ומשימות.
היא מבחינה שאחד מהפועלים, הפשיל את שרוולי חולצתו, מתחתיהם התגלה קעקוע מוכר. הוא מעיף בה מבט קצר, והפעם היא מסתכלת ישירות בעיניו. הוא מחייך אליה, ומזהיר אותה בעיניו. ללא מילים מזכיר לה שלאיש בעולם הזה אסור להכיר את זהותם של אנשי האי נוריאן.
היא בולעת את רוקה, ונותנת לו להכנס לשטח החפירה בלי לומר מילה.
היא חוזרת אל הקרוואן, פותחת את המקרר, מוציאה את קנקן המיץ שחיכה בו ומוזגת לעצמה כוס מיץ גדולה להשיב את נפשה. 
בליבה מודה להם, על שהשיבו הם את נפשה לרגע קט,
אל האי.
אל מי שהיא.