סיד-חרטא...

א'

מכורבלים על מחצלת.
שמש נעימה.
אני משנה משכיבה על הצד אל הבטן.
ואתה מטפס מעלי. נשכב עלי כולך.
עוטף.
חיבוק בלי להפעיל מאמץ.
אתה שוקע עוד אל תוכי. מרפה שרירים.
אני מקבלת אותך צמוד ככל הניתן.
נושמת עמוק, אבל לאט, לא לתת לך תחושה שלא נח לי.
טוב לי.
נעים לי שאתה מונח עלי.
נעים לי שאתה מועך אותי.
נעים לי סנכרון הנשימות שלנו.
כולי גוף, וחיבוק, ורוך, ושלווה. 
גורה קטנה מחובקת. 

חרחור נמנומי קטן מסמן כמה שאתה נינוח. (חירנום? נימחור?)
וזה כל מה שאני רוצה בשבילך.
לתת לך את המקום הזה, שמאפשר לך לנקות את הראש.
את המקום הזה, שמאפשר לך לשכוח את כל מה שמחכה לך מחוץ לבועה שלנו,
את כל הספקות, וסימני השאלה והתכנונים…

הגוף שלי מרגיש אותך קרוב כל כך.
משקל הגוף מחדיר אותך אנרגטית לתוך שלי.
גוף אחד נושם.

אני סורקת את הגוף הזה.
כשמגיעה לבין הרגליים עובר בהן רעד.
הרעד הזה מעיר אותך (החירנום כבר הפך לשינה של ממש…) ואתה נצמד חזק. שולח יד. מלטף.

********

ב'

מכורבלים על מחצלת.
עברנו לצל.
היד שלך נשלחת לראש שלי. עוטפת ואוחזת אותו ברוך.
אני עוצמת עיניים ונעלמת לתוך המגע שלך.
היא גולשת מהלחי אל הכתף, ואל החזה.
מורידה חולצה.
מוצאת פטמה. ועוד אחת.
מלטפת עד שאני רועדת.
צובטת עד שאני נמתחת וגונחת.
אתה מעמיד אותי על ארבע. 
מלטף את כולי עד שהכל רטוב ומשתוקק.
פותח את המכנסיים ושולח אותי למטה.
אני עוטפת אותו בשפתיים שלי.
הוא חם. ורך. ונעים. הסוכריה על מקל שלי.
אני משאירה את הפה פתוח רק קצת, שיתן לי אפשרות לרפרף עליו מספיק מקרוב כדי שיהיה נעים, ומספיק מרחוק כדי שאוכל לנוע לאורכו שוב ושוב שוב, וכדי שכל הרוק יציף את הזירה, ירטיב, יחמם, יעשה נעים…
אתה נותן לי לשחק איתו. לינוק אותו. לרפרף עליו. ללקק את כיפתו…
ואז מוריד אותי חזק, חודר לעומק הגרון, עד שאני משתנקת…
עוד רגע אחד קטן ואני מרגישה שתיכף הכל יפתח, ואני אציף אותנו בנוזלים.
מסדרת מיד את מנח הגוף שלי, שלא ארטיב לך את המכנסיים, וממשיכה.
רגע לפני שאני מרגישה שזה יותר מדי אני מתנתקת, מסתובבת עם הפנים מחוץ למחצלת, כדי שלא יפלט לי דבר עליה.
אתה לא נותן לי את ההפסקה הזאת, ומיד מפשק את הרגליים שלי וחודר אלי. חזק.

התגעגעתי אליך בתוכי.
התגעגעתי לזין שלך.
עמוק בי.
מגיע למקומות האפלים ביותר שלי. למקומות הסמויים.
אלו ששמורים רק לך. ולו.

"תודה אבונא, שאתה מזיין אותי, תודה אבונא שאתה מזיין אותי, תודה אבונא שאתה מזיין אותי",
מה שאתה שומע הן הנהמות שלי, היללות שלי, אבל תפילת ההודיה הזו בוערת בי.

אתה יוצא, וחוזר לזיין לי את הגרון.
הפעם מרגישה שרוצה ללכת יותר רחוק.
רגע לפני שהכל מתפרץ, אני מורידה מהר את המכנסיים שלי, כי יודעת שאחרת ארטיב אותם, וחוזרת אל הזין שלך. מרשה לעצמי להכניס אותו עמוק.
גם כשרפלקס ההקאה מסמן לי שהוא מגיע.
אתה אוחז את הראש שלי חזק. ואני נותנת לכל זה להציף, לתחושה, לרוק, לקיא, להכל.
רוצה לתת לך גם את זה. לתת לך גם את החלקים הפרימיטיביים האלה.
להפקיד בידיך את הכבוד העצמי שלי.
להיות כלום.
רק שימושית.

שניה אחרי שזה עולה אני מתנתקת, ואתה שב אל החור הפעור שלי ומזיין בקצבים משתנים, מחזיק אותי על הקצה, רועדת, מתחננת עם הגוף, אוחזת בשני אגרופים קפוצים בעשב שמתחתי כמו זר פרחים חגיגי.
עפה תחתיך.
כולי גוף, ורוק סמיך, ושיער סתור, מבט מעורפל, בוץ יבש, ונהמות עונג, ונשימות עונג, ואיתך.
כל כך כל כך איתך. 
חיה פראית. 
תחתיך. 

אחרי הכל מצאתי את עצמי מכורבלת בך,
רועדת מעונג בלי יכולת לעצור.
נושמת. מחובקת. מחבקת.
יודעת שהלב של שנינו מחייך עכשיו מאד.
רגע לפני שחוזרים לרצינות התהומית של החיים, נתנו לעצמנו את האפשרות לנסוק.

וזה כל מה שאני רוצה בשבילך.
לתת לך את המקום הזה, שמאפשר לך להתפרע. לקחת את מה שאתה כל כך רוצה, ולהרגיש שזה לגיטימי. שזה נכון. שזה אמיתי. וטוב.
שיש לך מי שנותנת לך הכל.
נותנת לך את המקום הזה, שמאפשר לך לשכוח את כל מה שמקובל או הגיוני.
את כל המסגרות והמשוואות והמחויבויות…

הגוף שלי רועד תחתיך.
אתה חודר אלי. לגוף. ולנפש.
שני מופרעים.
גוף אחד נושם.

************

ג'


אבונא.
אני שלך. 

בשמה של אשתו יש ת'.
גם בשמה של בתו הבכורה.
גם בשמותיהם של שני הילדים הבאים, ת'.
רק בשמו אין ת'.

הת' שלו מסתתרת.

(היא אצלי). 

על כל סטיקר משפט מפתח.

משפט השראה.

משפט לחיים.

שאמר מישהו שמת.

״חיו כל יום כאילו זהו יומכם האחרון״.
והיא, ילדה טובה,
מצייתת לסטיקרים.

בכל לילה לפני שפורשת לישון
חושבת
ואם מחר בבוקר לא אקום?
אולי היה זה יומי האחרון?

מיד יושבת וכותבת את כל מה שעל ליבה.
שמא מחר,
כבר לא תוכל יותר להגיד לו דבר.
והיא רוצה שידע…

הוא שלח לה כתובת.
"מה זה?" שאלה בחזרה לאחר שהביטה במסך.
"ביום ראשון בלילה תלבשי את הבגד החמוד שאני אוהב, מעליו משהו שאת יכולה ללכת איתו ברחוב, ותגיעי לכתובת הזו בחצות.
כשאת מגיעה למקום, תכנסי לבניין, ורדי במדרגות לקומה מינוס 3. תהיה שם דלת אחת.
לפני שאת נכנסת בה, תורידי את מה שלבשת מעל הבגד, ותענדי את כסוי העיניים שיחכה לך על ידית הדלת, כשאת מוכנה - תפתחי את הדלת. משם את כבר תביני".

בימים שלפני, בכל פעם שהעיזה לשאול משהו לגבי ליל ראשון, הוא סירב לענות.
הסקרנות גברה, ואיתה ההתרגשות.
בצהרי ראשון כבר לא יכלה להסתיר את החיוכים הנבוכים שעלו על פניה בכל פעם שחשבה מה יכול להיות שם באותו ערב.
את אחר הצהריים היא העבירה בנסיונות להשלים כמה מטלות, ללא הצלחה מרובה.
עם רדת הלילה היא נכנסה למקלחת. הכינה את גופה עבורו.
וידאה שהכל חלק כפי שהוא אוהב, ריחני, חמים ונקי.
התלבשה, ויצאה.

מבחוץ הבניין נראה רגיל.
איזור מסחרי פשוט, נראה שבמהלך היום הומה אדם אבל עתה, לעת ליל, שומם למדי. לא מעט רכבים חנו מסביב, אבל לא נשמעה המולה מאף כוון.
היא צעדה אל תוך הכניסה, ובמדרגות. עד שעמדה מול הדלת הכבדה. בחריץ שתחתית הדלת בקע אור,והיא חשבה שהיא שומעת מוסיקה קצבית מבפנים.
על הידית היה תלוי כיסוי העיניים שלו. כלומר שלה. זה שהוא תמיד מניח על עיניה, כשרוצה שהיא תצלול לתוך העולם שלהם.
היא הסירה את המעיל שכיסה אותה, ועמדה שם בתלבושת המתוקה שלבשה עבורו.  הושיטה את ידה אל הידית, הסירה ממנה את כסוי הבד התלוי וחבשה אותו על עיניה.
מבלי לראות דבר, הושיטה את ידה קדימה, מצאה את הידית, לחצה עליה ופתחה את הדלת.

מוסיקה קצבית, כפרית, נשמעה חזק יותר באזניה, וריח של בירה ובייגלה התגנב לנחיריים.
היא צעדה רגע קדימה, ומיד הרגישה יד מוכרת ובטוחה אוחזת בידה.
הוא הוביל אותה לתוך החלל. עד שהגיעו לשולחן עץ כבד.
בעדינות כיוון אותה להתיישב על הרצפה, ובדחיפות עדינות גרר אותה מתחת לשולחן עצמו.
נטל את ידה, כרך סביבה צמיד כלשהו. ואז גם סביב פרק כף היד השניה.
היא הרגישה את נעליה נחלצות מעליה, ועוד שני צמידים מונחים סביב הקרסוליים.
תחושת הכבילה השקיטה את הראש. המוסיקה, הריח, הרצפה הקרה לא הורגשו יותר.

"שבי על הברכיים" הוא לחש והניח יד על ראשה, שלא ייחבל מפלטת השולחן שמעליה. היא התייצבה בתנוחה החדשה.
ידיה נפרשו אל עבר הצדדים, והיא הרגישה שהוא מחבר את הצמידים לרגלי השולחן הכבדות.
בין צמידי הרגליים הועבר חבל נוסף שהצמיד אותן זו לזו.
כששמעה אותו צועד רחוק ממנה, התחילה לרעוד.
קשה לה כשהוא מתרחק. היא מאבדת אחיזה ובטחון כשהוא לא לידה. כשהוא קרוב היא יכולה לספוג הכל, אבל כשהוא הולך?
צעדיו נשמעו חוזרים, וקצב פעימות הלב ירד.
כסא נגרר, והיא הרגישה שהוא מתיישב מולה. שמעה את רוכסן המכנסיים שלו נפתח. הריחה אותו קרוב.
הוא התקרב עוד יותר והיא פתחה את פיה, יודעת מה עומד להגיע.
"עוד לא" לחש לה. "המשחק עוד לא התחיל".

הרגליים התחילו לעקצץ, והיא לא הבינה לאיזה משחק הוא מתכוון. אולי עוד אנשים אמורים להגיע, היא שומעת עוד אנשים סביבם, אבל לא היה נשמע שהם מתעניינים בה.
אולי הוא הולך להביא עוד משהו מהתיק? גם לא. הרי התיישב לידה ופשט את מכנסיו.

רעש חדש נשמע.
רעש של… קריין טלוויזיה?
הראש המנותק הקשיב שוב להמולה שמסביב, ולאט לאט שברי מילים, וקולות חדרו אליה.
כשהקריין הכריז על שריקת הפתיחה, היא הרגישה אותו צמוד אליה, שולח את ידיו, פותח את פיה בסימן שהכירה כל כך טוב, ותוחב את הזין לתוכה.
"זוכרת שאמרתי לך שהלילה גמר הסופר בול?" שאל.
היא הנהנה תוך שתנועות ראש שלה מחליקות במעלה ומורד הזין שבפיה.
"וזוכרת שסיפרתי לך שכדי להנות מהמשחק הזה צריך להבין אותו באמת?"
היא סימנה שוב בראשה.
"אז חשבתי על זה שממש מיותר שתצפי איתי במשחק, כי את לא מכירה את החוקים והמהלכים בכלל.. אבל שאת ממש יכולה להיות שימושית הלילה ו"לעודד" אותי תוך כדי צפיה"....
היא חייכה בעוד ידו הונחה על ראשה ותחבה אותו עמוק וחזק על הזין הנפוח.

מאז ומעולם חלמה להיות מעודדת :)

‏אין פעם שאני עוברת ליד צומת מגידו,
הצומת שאז, מזמן,
כשחזרת מהמלחמה לרגע קצר,
נפגשנו בה,
התחבקנו בכאב ובהתרגשות מעורבבים.
אין פעם שאני עוברת לידה והבטן שלי לא מתכווצת
וכולי מרגישה בדיוק כמו באותו הרגע,
כשהגעתי לשם אז,
דאוגה, חרדה, מצפה, אוהבת,
לא נושמת וסוף סוף נושמת בו זמנית.

אין פעם שאני עוברת ליד הצומת הזו
וליד צמתים אחרות בהן נפגשנו,
ואיני מרגישה חזק חזק בבטן את מה שהרגשתי אז, שם,

באותו הרגע.

אני תמיד מרגישה.
בכל תא בגוף.
בכל הבלח מחשבה.
הכל אני מרגישה.

אולי זה כמו אז כשנגעת קרוב קרוב עדין עדין עם קצות האצבעות מרחפות ממש ממש קרוב לפטמה שלי,
וראית איך כל הגוף זז,
עוד בכלל לפני המגע העמוק.
וראית אותי,
וחייכת אליי,
ולחשת לי… ״כמה את רגישה״…

כשהורדת אותי לרצפה,
יכולתי לשמוע את המח שלי מכבה מנועים.
כשהיד שלך הונחה עלי וסימנה לרדת יותר,
הירכיים שלי החליקו לצדדים,
פתחו פישוק,
קירבו אותי יותר למרצפות הקרות,
ההתכווננות לכך שעוד רגע הפטמות יגעו ויקפאו,
כיבתה את זרם התודעה האחרון. 

הידיים שלך מלטפות, עוטפות, ממששות חלש וחזק וצובט ומרפרף…
הגוף שלי שמתחיל לרעוד בהתרגשות,
והצמרמורת שעוברת בי למשמע הקול שלך:
"את אוהבת להיות הכלבה שלי?"

נגעת בי.

נתתי לך להרגיש את העור שלי.

קשרת אותי.

הפכת.

הידקת.

אחר כך לחשת לי מקרוב…

וחדרת חזק.

ושוב.

גנחתי, 

קראתי בשמך,

גמרת.

חיבקת אותי,

ליטפת את גופי המתפנק,

חייכת.

התפללתי

שלא תשאל אותי אם היה לי טוב,

כדי שלא אצטרך

לשקר..

זריחה על מדבר,
שקט צונן סביב.

עם השמש העולה
בתפילת שחרית
אני על ברכיי
נעה קדימה ואחורה שוב ושוב
מתפללת
לזין שלך שמחליק פנימה והחוצה מפי
שיתן לי כל צרכי.

נעה כמו סופת חול
שהרוח לוקחת על כנפיה,
כל הגרגירים שלי מסתובבים באותו כיוון
ומייצרים תנועה.
תנועה ששואבת אל תוכה את כל הטוב שיש בעולם,
תנועה שמכילה גם את הכאבים שהיא אוספת בדרך,
תנועה שמקדמת אותי הלאה,
לאנשהו,
לא נודע
ומרגש.

וכשהרוח שוכחת,
כל גרגירי נופלים אל הקרקע,
חסרי תנועה,
מפוזרים על פני המדבר…
מחכים לידי נווד שיבואו,
ילקטו אותם,
יאספו אותם אל תוך התרמיל הקטן,
ויקחו אותם, אותנו, אותי, את כברת הדרך הבאה,
עד למקום שבו הרוח שוב שרה,
וכל גרגיריי יכולים בשנית להפוך לסופת חול כבירה שנעה הלאה - לנשב חיים.

ואחרי הכל,

בחיבוק שלו,

כשהגוף מותש, ופועם, ורועד בשאריות עונג מכל כל מה שהרגע קרה,

הוא עוטף ושואל: ״שגעתי אותך יותר מדי?״

אני מנענעת בראש לשלילה,

ובלב עונה לו: ״אתה מוזמן לשגע אותי עוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד עוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד עוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד עוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועודעוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועודעוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועודעוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועודעוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד…״