סיד-חרטא...

נעה כמו סופת חול
שהרוח לוקחת על כנפיה,
כל הגרגירים שלי מסתובבים באותו כיוון
ומייצרים תנועה.
תנועה ששואבת אל תוכה את כל הטוב שיש בעולם,
תנועה שמכילה גם את הכאבים שהיא אוספת בדרך,
תנועה שמקדמת אותי הלאה,
לאנשהו,
לא נודע
ומרגש.

וכשהרוח שוכחת,
כל גרגירי נופלים אל הקרקע,
חסרי תנועה,
מפוזרים על פני המדבר…
מחכים לידי נווד שיבואו,
ילקטו אותם,
יאספו אותם אל תוך התרמיל הקטן,
ויקחו אותם, אותנו, אותי, את כברת הדרך הבאה,
עד למקום שבו הרוח שוב שרה,
וכל גרגיריי יכולים בשנית להפוך לסופת חול כבירה שנעה הלאה - לנשב חיים.