לפני 5 חודשים. 27 במאי 2024 בשעה 21:26
בשולי הריבוע המאובק, עמדו שלושה שקי חול. זה לא הספיק כדי להוות תמך מספק לקיר, ולכן היא ניגשה אל השקים, והחלה מזיזה אותם מעט לכאן ולכאן לנסות לחזק את ההחזקה, לוודא שהאבנים לא יתמוטטו.
תוך כדי שהזיזה את השק השלישי, כבר יכלה להרגיש את הקיר מתנועע תחת משקלו ומתחיל לגלוש. תנועותיה המהירות לא עזרו והיא כבר שקלה אם להמשיך להחזיק את האבנים או לקפוץ אחורה בזריזות כדי לחמוק מפגיעתן.
באותו הרגע הונחו לרגליה ארבעה שקי חול נוספים זה על זה, שעצרו את גלישת הקיר, וזוג ידיים חסונות הסיט אותה הצידה שניה לפני שלבנה ביזנטית גדולה התרסקה בדיוק במקום בו ניצבה הברך שלה רגע קודם.
היא הביטה, מסוחררת מהתנועה המהירה והמפתיעה בדמות שאחזה בה, לא מבינה כיצד זה יכול היה גם להזיז אותה וגם לבנות מהר תמיכה חדשה של שקים.
האמת שהתבררה מהר היתה שלא היה שם אחד, אלא שני גברים שמיהרו לעזרתה.
היא חיכה אליהם בתודה. ״לא יודעת מאיפה באתם, אבל ממש תודה. כולם יצאו להפסקת הבוקר ואני התעקשתי להשאר לטפל בקיר הזה… לא רעיון טוב לבד, מסתבר״ צחקה והרגישה נבוכה מעט מהניסוח העילג שיצא לה.
השניים הנידו בראשם, ניערו את כפות ידיהם ופנו ללכת.
״תגידי ״ פנה לפתע אחד מהם ״יש לך פה ברז לשטוף ידיים?״
היא הזמינה אותם לתוך הקראוון ששימש משרדון וחדר אוכל מאולתר. היו שם ברז, מגבות, ומקרר קטן. היא הוציאה מהמקרר בקבוק מיץ והציעה להם לשתות ״חם היום״ אמרה ״לפחות אוכל להודות לכם בעזרת מיץ קר?״
״לא״ ניגש אליה השני.
״לא?״ ענתה בהפתעה.
״זו לא דרך להודות בה לאדון״ הוא הביט בה.
מבטה קפא. היא הביטה בו ובאחת נזכרה בכל מה שלימדו אותה בנוריאן.
״אני מתנצלת, אדון״ השפילה מבטה ושלחה את ידיה מאחורי גבה.
״אני שמח לראות שאת מזהה את הקוד המתאים״. אמר האדון.
״אני רואה שאת תמהה לגבי משהו. אולי לגבי… איך ידעתי?״
היא שתקה. ידעה שאין אפשרות שהיא תענה ושזה יעבור בלי השלכות.
״לא שמת לב, אבל החולצה שלך רטובה מזיעה. וחולצת כותנה רטובה, לבנה, הופכת שקופה. ומתחת לשרוול הלבן המיוזע והשקוף שלך, רואים את קעקוע האמה שלך״.
היא מיששה בידה הימנית את אמתה השמאלית. הקעקוע כבר מזמן לא בולט, אך היא ידעה בדיוק היכן הוא, וליטפה אותו באצבעותיה בשקט ובזהירות.
עברו הרבה שנים מאז קיבלה אותו.
זה היה לילה חורפי. בנוריאן רב הימים הם ימי קיץ ולילות של סערה חורפית נדירים במיוחד. היא זוכרת איך הנשים האחרות לקחו אותה מתאה, הפשיטו אותה לאט לאט מבגדיה, כיסו את עיניה, והובילו אותה דרך החצר, בגשם, ברוח המקפיאה אל עבר התא שלו. היא לא ידעה מה מחכה לה בתא שלו, אך ידעה כי לכל אמה יש אדון מיועד, ושהלילה, הלילה הוא מקבל אותה כרכושו.
כשנכנסו בדלת, והיא כולה נוטפת מים, משערותיה, שדיה, כתפיה רועדות מקור ועיניה המכוסות מרגישות נוטפות אף הן, הרגישה את חמימות התא. הרוח לא הצליחה בה עוד והיא הצליחה להתחמם מעט.
הנשים שהובילו אותה הגישו אותה אל ספסל מרופד, כופפו אותה מעליו וכפתו את ידיה פרושות כשהיא עומדת על רגליה, שעונה אל הספסל ללא יכולת לזוז. בחדר היתה דממה. כאילו לא היה בו אף אחד מלבדה, אך היא לא שמעה את הדלת, וידעה שלפחות הנשים איתה שם. וכנראה שגם אדונה החדש.
לאחר דקות מספר שהרגישו כמו נצח, שמעה צעדים מתקרבים.
היא הרגישה חום של גוף אחר נצמד אליה, ורוכן ליד ראשה. היא שמעה את הלחישה ״את מוכנה?״ היא נענעה בראשה לאות כן, ומיד חשה הצלפה חזקה ושורפת על הישבן.
״לא לימדו אותך במדרשה??? את לא מדברת בנוכחותי. את לא מביעה דיעה. את לא עונה. את לא מתנהגת כבת אנוש בנוכחותי.
לו הייתי שואל את הספסל שאת שעונה עליו אם הוא מוכן - האם הוא היה עונה לי? האם זה היה משנה לי?״
היא כמעט נענעה בראשה לשלילה, אך עצרה את עצמה בזמן.
״יפה״ החמיא לה האדון. ״אני מקווה שאת מוכנה באמת״.
היא הבליטה את ישבנה, מוכנה לכל צליפה או מכה שתנחת עליה. אך זאת לא הגיעה.
היא שמעה זמזום חשמלי מתקרב אליה, והופתעה מהמחשבה שהוא מתחיל את תהליך השיוך עם עינוג? עם ויברטור?
הכאב המפלח את זרועה קטע את חוט המחשבות שלה. נגיעות צורבות וצובטות ושורפות התפשטו על פני האמה השמאלית שלה ופלטו מפיה זעקת כאב והפתעה. לקח לה רגע ארוך להירגע, לנשום, ולהבין שהזמזום לא היה של ויברטור, אלא שהיא מקועקעת ברגע זה.
דקות ארוכות בלעה את דמעותיה, ספגה את הכאב, ניסתה לעצור את הרגליים מלרכוש מעצמת התחושה ומחוסר הנוחות שבעמידה הפיזית בה היתה נתונה לאורך זמן…
כאשר הזמזום פסק, והכאב היה מלווה ולא פעיל, היא נשמה לרווחה.
לא הספיקה לנשוך את האוויר מריאותיה והיא הרגישה יד גברית חזקה מטייל על פלחי ישבנה, משרטטת קו מלטף על גבה, ומגיע אל בין רגליה הרועדות.
״למה את רועדת ככה?״ צחק הקול השואל. ״בואי, אני אתן לך סיבה אמיתית לרעוד״, וברגע שסיים לדבר החדיר במהירות את כף ידו אל בין רגליה, ובזריזות אדירה הצליח להשחיל לתוכה את כל כף ידו.
הכאב בידיים הן מהקעקוע הטרי שנולד עליהן והן משחרורן מהכפיתה , הזרמים בין הרגליים, התחושה שהוא חופר אותה מבפנים ומגלה עולמות חדשים של עונג שלא ידעה שהיו קיימים בה, הפכו לגניחה/יללה חייתית בלתי נשלטת, והרגליים שקודם רעדו מעט ממאמץ, איבדו את אחיזתן בקרקע, והיא קרסה רועדת מעונג וכאב לרגליו, חיבקה את רגלו, והרגישה שהוא מנחה אותה להניח עליו את הראש.
נשימה.
היא החזירה את ידיה אל מאחורי גבה. והשאירה את מבטה מושפל.
באחת התעוררו בה הגינונים שלימדו אותה. שאימנו אותה אליהם. שאילפו אותה אליהם.
היא נדמה לגלות שגם כאשר התודעה שלה ערה, והיא נמצאת בסביבה הביתית שלה, מנהלת אתר חפירות, אחראית על פועלים, וממצאים, בטיחות, כספים ותיעוד… כל מה שצריך הוא ללחוץ על הכפתור הנכון והיא מיד חוזרת למקומה המוכר. חיצונית ופנימית.
שני הגברים הסתובבו בחלל. היא לא העזה להרים מבט אך שמעה אותם מזיזים דברים בחדר.
לאחר כמה שניות הרגישה אצבע מונחת על ערפה, מנחה אותה להתקדם. היא התחילה ללכת ושתי ידיים אחזו בה וכיסו את כל ראשה במשהו צמוד. התחושה היתה משונה. כמו של גרביון ניילון. היה קשה לנשום בתוך הכסוי. לאחר מכן הרגישה משהו נכרך מעל הכסוי, מוצמד סביב ראשה ומהדק את עיניה סגורות.
״הרימי את הראש״ היא שמעה את הצווי.
כסוי הראש נלפת באיזור פיה, צליל אוושת גזירה וחלל הפה היה משוחרר לנשום דרך חור שנגזר בכסוי.
החמצן הזורם היה מרענן. אך לא היתה לה שהות רבה ליהנות ממנו.
יד גדולה ומחוספספת נתחבה לפיה. מצמידה את לשונה לחיך התחתון. פותחת את הפה. מלטפת את השיניים, כמו בבדיקת שיני סוס.
יד אחרת פשטה בגסות את בגדיה מעליה, ואחר נגעה באחורי ברכיה והנחתה אותה לקפלן. היא החלה לרדת לישיבה שפופה, אך בדרך נתקלו ברכיה בכריות מונחות על שני שרפרפים. היא הרגישה את ברכיה מוצמדות בפיסוק כל אחת לשרפרף אחר, ואת השרפרפים מורחקים זה מזה עד שהפיסוק היה כמעט רחב מכדי שתוכל לעמוד בו.
שרירי הירכיים היו מתוחים עד הקצה, כשידיה נמשכו קדימה, והיא הוצמדה אל משטח כלשהו, אולי שולחן. הידיים פרושות לצדדים, מוצמדות עם סרט הדבקה חזק אל השולחן, באופן שיאפשר לה להרים את לפג גופה העליון מן המשטח, המתניים הוצמדו אף הן, אך ללא יכולת תזוזה של האגן, והברכיים אל אותם השרפרפים שבינתיים קובעו במקומם.
היא שמעה מישהו עולה על המשטח אליו היא מוצמדת וצועד לכוונה.
היד המחוספסת פתחה שוב את פיה, והיא הרגישה איבר גדול נתחב בין שפתיה. פיה היה יבש מהחום, והיא ניסתה להספיק וללקק את שפתיה כדי לאפשר החלקה טובה יותר של הזין לתוכה, אך היא לא הספיקה.
היא הרגישה אותו ממלא אותה, ומגיעה עד ללוע האחורי, נכנס ויוצא, נכנס ויוצא.
קצב נשימתה הותאם לקצב הזיון, והיא ידעה שגברי נוריאן ידועים בעמידותם לאורך זמן, ושעליה להתמסר ולהתאזר בסבלנות. יקח זמן עד שיגיע הגבר שבפיה לפורקנו.
כשהקצב הפך קבוע, והפה כבר אגר מעט נוזלים, היא עטפה את האיבר הגדול בשפתיה ושקעה לתוך קצב תנועתו.
את הריתמוס הזה קטעה באחת הצלפה כואבת על ישבנה.
היד המחוספסת הצליפה בה ללא רחם. מפריעה לה לשקוע בתוך קצב הזיון, לא נותנת לה לנוח בתוך ההתמסרות.
עוד הצלפה ועוד הצלפה, והכאב מורגש בישבן, אבל גם בירכיים המתאמצות בתנוחה הפסוקה, ובגב הקעור כדי להגיע לזוית הנכונה לשרת את האיבר התחוב בפיה…
והשרירים מתחילים לרעוד.
ההצלפות נפסקות.
הרעידות ממשיכות.
והיא מרגישה שוב, כמו אז בנוריאן, יד מטפסת במעלה ירכיה, ומפלסת את דרכה לתוכה. מפשקת את שפתי הכוס, משחקת ברטיבות המצטברת, ואז.. במקום יד - אבר שני נתחב לתוכה, בכח.
היא פולטת נהמה עמוקה של עונג וייסורים, ומיד אחריה משתתקת. הראש עדיין מפוקס, והיא יודעת שבחוץ אולי חזר אחד הפועלים וישמע אותה.
היא גם ידעה שאם מישהו ישמע אותה וייכנס, מעבר לכך שהיא תאבד את עבודתה, היא תוחרם על ידי אנשי נוריאן. ועל אף השנים שעברו, ועל אף שמזמן עזבה את האי, ואת אדונה, יש בה עמוק בפנים עוד קשר שייכות מאד גדול לתרבות המפוארת בה צמחה.
הידיים ממשיכות לאחוז בה, בעוד הגברים מזיינים אותה משני צידיה. היא נהמת בשקט, ככל יכולתה. פה ושם נפלטת אנקת כאב או הפתעה, אך הנהמות העמוקות מכניסות אותה יותר ויותר למרחב הפנימי שלה, והיא מרגישה לאט איך כל הגוף משתחרר על אף שכפות עדיין בדיוק כמו קודם.
כשהיא מצליחה לשקוע לתוך עצמה בשנית, היא שוב מרגישה איך היא נמשכת החוצה מעולמה הפנימי. רטט חזק וקבוע מוצמד לדגדגן שלה והיא לא מצליחה יותר להחזיק מעמד. היא מיילת, ונוהמת, מנסה להתפתל בכל כוחותיה אך היא מוצמדת לשולחן באופן כה מוחלט שאין לה לאן לברוח מהתחושה המחשמלת הזו.
עיניה סגורות בכסוי אך היא מרגישה שמבטה מתגלגל לאחור גם מתחת לכל זה,
רוק נוזל מפיה,
והיא מרגישה את עצמה כמו חיה פצועה שמתאווה להשתולל ללא יכולת.
היא מרגישה את הגל הגדול מגיעה, ועוצרת את נשימתה ואת קולה כדי לסמן לשני האדונים שתחובים בה שהיא מבקשת את רשותם לגמור.
״את רשאית״ אומר זה שבאחוריה והיא פורקת את הרעד העצום שזורם בה, אחרי הגל הגדול הראשון הם ממשיכים עד שמגיע גל שני, ושלישי, ורביעי, והיא מרגישה שעוד רגע תאבד את ההכרה, אבל הם ממשיכים לגל חמישי ושישי, ורק אחרי השביעי כשכל חושיה כבר מעורפלים על סף עלפון הם יוצאים ממנה ונותנים לה לרעוד ולרעוד עד שגופה שקט.
אוושת המספריים נשמעת שוב, והיא משוחררת מהשולחן, ומהשרפרפים. עיניה נשארות מכוסות והיא חצי מובלת חצי נישאת אל הספה שבקצה הקרוואן.
היא מרגישה את שניהם מלטפים את פניה, ושדיה עם הזין שלהם. מעבירים אותו על עורה החשוף.
אחד מהם מצמיד את כיפת הזין שלו אל הפטמות שלה. וממולל אותן בעזרת איברו.
השני מצמיד את ישבנו אל פניה. היא יודעת מה הוא דורש, ושולחת את לשונה קדימה והחוצה. נדמה שזה כל מה שהיא מסוגלת להניע ברגע זה. הוא מצמיד אליה את חור התחת שלו, ונע באופן שהיא מלקקת אותו במינימום תועה. היא מתאמצת להגיע יותר עמוק, ויותר מסביב, לרצות אותו, שלא יצטרך להתאמץ כל כך, אבל כוחותיה כלו.
והיא מרגישה כמו בובת סמרטוטים רוטטת, שהסוללה שלה התרוקנה.
והם אוחזים בגופה. נותנים לו לפרוק את כל המטען, ולנוח.
השקט בראש,
מופלא.
היא כבר לא חושבת על הפועלים, ולא על העבודה, לא על מי היא, ולא על דבר…
כשהיא מרגישה שהגוף מתאושש וחוזר לעצמו.היא רוצה שיסירו מעליה את כסוי העיניים,
שתוכל לכרוע מולם ולהודות להם כפי שנהוג.
לאחר שעה קלה, היא מרגישה שהם קמים, מארגנים את המרחב סביבם, מניחים עליה את בגדיה, וגוזרים את אחורי סרט ההדבקה שהיה מהודק סביב ראשה כך שעדיין מונח על עיניה, אך לא מוצמד בכח.
״בעוד 30 שניות, את יכולה להוריד את כסוי הראש ולהתלבש״. היא שומעת את הלחישה ומתחילה לספור.
כשעוברות השניות, היא מורידה את גרב הניילון שעל ראשה, מסדרת את שיערה ומתלבשת.
רגליה עוד מעט כושלות, אך היא כבר יכולה לעמוד לרגעים קצרים.
אין איש איתה בחדר, המסודר בדיוק כפי שהיה לפני שעזבה אותו בפעם האחרונה.
כשהיא יוצאת אל שטח החפירה שמחוץ לדלת, היא רואה את שורת הפועלים שחזרו מן ההפסקה שלהם עומדים ליד הריבוע, ומחלקים כלים ומשימות.
היא מבחינה שאחד מהפועלים, הפשיל את שרוולי חולצתו, מתחתיהם התגלה קעקוע מוכר. הוא מעיף בה מבט קצר, והפעם היא מסתכלת ישירות בעיניו. הוא מחייך אליה, ומזהיר אותה בעיניו. ללא מילים מזכיר לה שלאיש בעולם הזה אסור להכיר את זהותם של אנשי האי נוריאן.
היא בולעת את רוקה, ונותנת לו להכנס לשטח החפירה בלי לומר מילה.
היא חוזרת אל הקרוואן, פותחת את המקרר, מוציאה את קנקן המיץ שחיכה בו ומוזגת לעצמה כוס מיץ גדולה להשיב את נפשה.
בליבה מודה להם, על שהשיבו הם את נפשה לרגע קט,
אל האי.
אל מי שהיא.
