סיד-חרטא...

זריחה על מדבר,
שקט צונן סביב.

עם השמש העולה
בתפילת שחרית
אני על ברכיי
נעה קדימה ואחורה שוב ושוב
מתפללת
לזין שלך שמחליק פנימה והחוצה מפי
שיתן לי כל צרכי.

נעה כמו סופת חול
שהרוח לוקחת על כנפיה,
כל הגרגירים שלי מסתובבים באותו כיוון
ומייצרים תנועה.
תנועה ששואבת אל תוכה את כל הטוב שיש בעולם,
תנועה שמכילה גם את הכאבים שהיא אוספת בדרך,
תנועה שמקדמת אותי הלאה,
לאנשהו,
לא נודע
ומרגש.

וכשהרוח שוכחת,
כל גרגירי נופלים אל הקרקע,
חסרי תנועה,
מפוזרים על פני המדבר…
מחכים לידי נווד שיבואו,
ילקטו אותם,
יאספו אותם אל תוך התרמיל הקטן,
ויקחו אותם, אותנו, אותי, את כברת הדרך הבאה,
עד למקום שבו הרוח שוב שרה,
וכל גרגיריי יכולים בשנית להפוך לסופת חול כבירה שנעה הלאה - לנשב חיים.

ואחרי הכל,

בחיבוק שלו,

כשהגוף מותש, ופועם, ורועד בשאריות עונג מכל כל מה שהרגע קרה,

הוא עוטף ושואל: ״שגעתי אותך יותר מדי?״

אני מנענעת בראש לשלילה,

ובלב עונה לו: ״אתה מוזמן לשגע אותי עוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד עוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד עוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד עוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועודעוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועודעוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועודעוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועודעוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד…״

השביל אל החוף עבר במשטח דיונות נמוכות, מכוסות עשבייה יבשה.
בין העשבים והקוצים נראה בבירור השביל.
כשהלכו בו, הרגישו בבירור את החול שמתחפר בין אצבעות כפות הרגליים, ואת הליטוף מתחפר בין אצבעות כפות הידיים.
בקצה השביל נתגלה המפרץ הקטן, הכחול והרגוע.
התמקמות, הקמת הצל, קרם הגנה, ולמים.

המים היו נעימים.
החיבוק בהם היה נעים.
המלח נטף לעיניים,
והחיוך נטף מהעיניים אל שאר הפנים.

זמן נשימה.

אחרי המים נשכבו בצל.
קצת מדברים.
מכרסמים אבטיח קר שהביא איתו,
משתרעים על השמיכה.
הוא שולח את ידו, ומלטף אותה.
״החול שורט את העור״, היא חושבת לה ״אבל המגע שלו מרפא כל דבר״.
הוא מלטף עוד, ומתגנב באצבעותיו מתחת לבגד הים, משחק בפטמה, חופן, מדי פעם מתכופף לנשק, או לינוק, לנשוף או לצבוט.
והם מתמכרים למגע.

אף אחד לא רואה אותם,
גם האנשים שמסביב, עסוקים בשלהם, לא יכולים להבחין במה שמתרחש ממש לא רחוק מהם: היפנוט הדדי של מגע ושקט.

אחרי עוד טבילה,
והצצה בשעון,
הם חוזרים אל הציליה.
היא מניחה את ראשה עליו.
יצירה מוסיקלית - סונטת מנוחה לארבע זרועות. 

הימים האלו מעמיסים עליו.
כבר הרבה זמן שהיא מחפשת מה ביכולתה לעשות כדי להקל.
ובתוך החיבוק הזה,
היא שומעת את הנשימות שלו, 
והיא יודעת.
מבינה.

היא תמיד יכולה להיות המפלט שלו.
המנוחה.
המקום שבו מותר לו להניח ראש ופשוט להיות.
המקום שבו מותר להתחבק במשך עשרים דקות, ולנשום, ולא למהר, ולגעת, ולטבול, ולחייך.
המקום שבו ממלאים את מחסני הנפש בהרבה הרבה שקט.
היא יכולה לעשות מקום מיוחד רק עבורו.
ביומן שלה.
בלב שלה. 

גם זו דרך להיות זונה שימושית בשבילו.
:)

 

היא הגיעה אליו בערב שקט של תחילת הקיץ. אוויר חמים, אבל לא כבד. הריח של הלילה התחיל להתחלף בריח של עור חשוף, זיעה רכה, חשמל בלתי נראה שעובר מתחת לעור עוד לפני שמישהו נוגע.

הוא פתח לה את הדלת כמו תמיד — בלי מילים, רק במבט עמוק שידע כל דבר עליה. היא חייכה אליו, חיוך כמעט מתנצל, כאילו היא כבר יודעת שבפעם הזו, שוב, לא הצליחה להגיע מושלמת.
לא מושלמת בעיניה — מושלמת בעיניו, דרך המבט שלו.

הוא לא אמר דבר. רק הושיט יד ולקח ממנה את התיק, הניח אותו על הרצפה בשקט, ואז הביט בה לרגע ארוך. שקט. מתוח, אבל לא לוחץ.
"את יודעת למה באת, נכון?" שאל בקול שקט, כמעט רך מדי למה שמשתמע ממנו.
היא הנהנה, נשכה שפתיים. הוא חייך חיוך של ידיעה.

בחדר, האור היה רך, כמעט לא קיים. שתי מנורות בצדדים, נמוכות, אחת חמימה, השנייה בכחול עמוק. המקום שבו כל החושים מקבלים רשות להיפתח בלי למהר.

הוא לקח את הזמן. עמד מאחוריה, שלח ידיים שקטות לפתוח את כפתורי חולצתה. כשהבגד החליק ממנה, הוא נשאר שם, קרוב, מחזיק בה מעט שלא תיפול, שלא תרגיש לרגע אחת מול העולם.
ואז, באחת הורה לה:
"על המזרן."

היא צייתה מיד, כמו מתוך צורך. הפקודה — הרגישה כמו השפה הפרטית שלהם.
כשהתמקמה, הוא הוציא את החבלים. חבל כותנה רך, נקי, ריח של משהו מוכר, כמעט ביתי.
הוא קשר אותה לאט, מתוך ההבנה שזה מאפשר לה להשתחרר.
כל קשר סביב מפרק, כל ליפוף על ירך או שורש כף יד, היה כמו ברכה בשקט.

והיא הרגישה איך בכל קשר שהוא יוצר, הוא מתחבר אל הגוף שלה.
בכל קשר שהוא מלפף, הוא יודע עוד יותר עד כמה היא נותנת לו את עצמה.
כל קשר כזה היה דרך לומר תודה.

כשהייתה קשורה לחלוטין, פתוחה לפניו, חסרת תנועה אך לא חסרת כוח — הוא כרע לידה.
הביט בה רגע ארוך, כשותף שמביט ביצירה שהוא אחראי לטפח.
"היום לא נפספס אף חלק " הוא אמר. "היום, אני זה שידאג לכך."

ואז התחיל הטקס.

מגבת חמה, ריח של מים וסבון עדין.
הוא הניח אותה בעדינות, אלא כסוג של טיהור. היא עצמה עיניים והרגישה שזה עתה קיבלה  רשות לא להיות בשליטה. רשות להרגיש יפה גם כשהיא פגיעה.

הוא לקח את הזמן. הקציף בתנועות סיבוביות.
לא היה צורך למהר — כי כל שנייה שבה הוא נגע בה כך הייתה עולם שלם.
אחר שלף את התער.
לרגע היא רעדה. אף אחד מהם לא דיבר מעולם על משחקי דם.
למעשה, אפילו דיברו על כמה שהם לא אוהבים משחקים מסוכנים מדי שכאלה.
המחשבה שאולי הוא מתכנן משהו שחוצה את הגבולות שלה הפחידה אותה.
היה לה ברור שזה יהיה הרגע שבו תצטרך לעצור. לפקוע את בועת הקסמים.
אבל הוא טבל את התער בקערית המים החמימים, וחייך אליה.
״תנשמי עמוק, ותזכרי שאני שומר עליך״ אמר בקול רך ובוטח. ״אני הולך לעזור לך עם משימת הגילוח שאת מתלוננת עליה בכל פעם״.
הנשימה שנעצרה השתחררה, היא צללה חזרה אל התחושות, ודפיקות הלב שהלמו כמו תופים רחוקים ועתיקים והזמינו אותה למחוזות ההם, שהיא אוהבת להיעלם בהם איתו.
הוא החל במלאכת הגילוח, בעדינות, בקפידה — בכל פס שהעביר, עם כל טבילה של התער במים, ביקש עבורה שתדע שהיא נראית לו שלמה גם כשאינה שלמה לעצמה.
כל תנועה הייתה אקט של סגידה. כמעט דתית.
הוא לא דיבר הרבה, אבל בכל פעם שפגש נקודה שהרגישה לה רגישה במיוחד, הוסיף ליטוף, לחישה, ולפעמים פשוט נשימה קרובה על העור.

כשסיים, היא ידעה — שאין אף מראה שיכולה לשקף לה את התחושה הזו.
תחושת הנקיון המוחלט. נקיון מהמחשבות. מהמבחן העצמי שהיא שופטת את עצמה בו.
הוא הביט בה ואמר רק:

"עכשיו אפשר באמת להתחיל."

היא כמעט רעדה.

היא שכבה שם, עדיין קשורה, אבל משהו בה היה אחר. לא מכווץ, לא מחכה — אלא פתוח. השקט ביניהם כבר לא היה רק תחושת ציפייה. הוא הפך לנשימה משותפת.
הוא הרגיש בכך.
נטל את המגבת. ייבש את חמוקיה בטפיחות עדינות, שהפכו ללחיצות מתמשכות, שהפכו לעיסוי עמוק ובוחן את רמת הכאב שניתן להעניק לה - 

אחר עמד בשקט לצידה. מתבונן כדי לזהות את הרגע הנכון לכניסה. 

הידיים שלו נשלחו אליה בלי התראה. לא מתוך רוך הפעם, אלא מתוך מטרה. הוא ליטף, לחץ, אחז, הקים מחדש את הגוף שלה בידיים שלו, כאילו בנה אותו מחדש לתוך מצב חדש: חלקה, גלויה, מוכנה.

היא נאנחה, אבל זו לא הייתה אנחה של כאב, ולא בדיוק של עונג. זו הייתה התמסרות גולמית, הצליל שיצא מעמקיה, היה כמו נשיפה של מישהי שלא ידעה כמה החזיקה בפנים עד עכשיו.

הוא התחיל לדבר אליה. לא בצעקות, אלא בקול נמוך, קרוב, סמכותי. מילים שנאמרו לא כדי לשמוע את עצמן, אלא כדי להשפיע. כל הוראה קטנה — לא הייתה על הגוף שלה, אלא דרך הגוף שלה.
וכל מילה קשרה אותה יותר מכל חבל.

ואז — הגיע הרגע. הוא נגע בה קצת יותר חזק, קצת יותר חד, כאילו אמר לה: "את כבר לא צריכה להחזיק את עצמך. אני כאן."
והיא נענתה. במתיחה של גב, בצמרמורת שעברה דרך עמוד השדרה, בקול קטן שברח לה מבין השפתיים ונשמע כמו תודה.

הוא שיחרר קשר אחד. רק אחד. זו הייתה הזמנה.

היא התמסרה אל תוך אפשרות התנועה החדשה והוא היה שם. בכל מגע, בכל אחיזה, בכל תנועה שמכילה גם שליטה וגם חמלה. היה שם ככוח שמבין עד כמה היא זקוקה לו, שינווט אותה בין התנועות, והקולות, והזרמים...

העוצמה ביניהם עלתה בגלים. כמו מקצב שנבנה. היא ידעה שהוא קורא אותה.
כשהוא הפעיל עליה לחץ — היא ידעה שהוא עושה את זה בדיוק כשהיא הייתה צריכה שיזכיר לה שהיא לא צריכה לשלוט בכלום עכשיו.
כשהוא האט — היא ידעה שהוא עושה את זה לא כי הוא עייף, אלא כי הוא מרגיש שהיא מתמלאת שוב.

הם הגיעו לנקודה שבה כבר אי אפשר היה להבדיל מי מוביל ומי מובלת. הגוף שלה הגיב לו — אבל הוא הוביל אותה לפי תגובותיה. שליטה שהפכה לריקוד. לריקוד שיש בו משמעת, מסגרת — אבל גם חופש, פראיות, וחיבור עמוק.

כשהגיעו לסוף ההפלגה הזו שהיא שניהם,  הוא כרע לצידה, משך את גופה אליו מבלי לשחרר אותה מהחבלים עדיין, כאילו אמר לה:
"גם כשהסשן נגמר — את עדיין מוחזקת."

היא הניחה את ראשה על חזהו, עדיין ערה, עדיין רועדת מעט.
אבל הפעם, כי משהו בתוכה התאזן.

וכשהוא לחש לה, "חלקה לגמרי, עכשיו גם בפנים,"
היא ידעה בדיוק למה הוא מתכוון.

הוא לא שחרר אותה מיד ונשם איתה. קצב איטי, כמעט מכוון. היא שמה לב שהוא מכוון את הנשימות שלה לשלו מבלי לומר מילה. סוג של עוגן.
אחרי דקה ארוכה, הוא התחיל לשחרר את החבלים — כל קשר בזהירות, כל תנועה רכה, כאילו מפרק שריון. לא כי הוא צריך להסיר אותו — אלא כי היא כבר לא צריכה אותו כרגע.

כששיחרר את הידיים, הוא עטף אותן, ליטף את האצבעות שהיו קפוצות קלות מהמאמץ.
"אצבעות יפות," אמר. "עבדו קשה הלילה."
היא חייכה חיוך עייף, אמיתי.

הוא הוביל אותה בשקט למיטה הרחבה בצד השני של החדר. היא נשכבה בזהירות, והוא שכב לצידה, לא נוגע מיד. רק קרוב. נותן לה להרגיש שהוא שם, בלי להעמיס.

אחרי רגע היא התקרבה מעצמה, הניחה את הראש על חזהו.
״הלב שלו פועם חזק, אבל רגוע״ היא חשבה לעצמה.
הוא שלח יד אחת אל השיער שלה, ליטף לאט. היד השנייה ליטפה בעדינות את זרועה החשופה, עברה מהכתף עד לקצות האצבעות — כמו לסמן לה שכל כולה שם, עדיין איתו.

"אני כאן," הוא לחש. "כל עוד את צריכה."

היא לא ענתה, לא כי לא רצתה — אלא כי פשוט לא היה מה להוסיף.
הגוף שלה כבר דיבר, הנשימה שלה הפכה יציבה, העיניים שלה נעצמו כמעט בלי שתשים לב.

וכשנרדמה עליו, הוא נשאר ער עוד קצת. לא כי חשש, אלא כי רצה לתת לה את השקט הזה במלואו.
בלי למהר. בלי לזוז. בלי להרפות.

היא הייתה חלקה. לא רק בגוף — אלא בכל מקום אחר שהעולם לפעמים מנסה לגעת בו בגסות.
הוא ידע שזה זמני, שהעולם ינסה שוב. אבל הוא גם ידע משהו אחר:

הוא תמיד יהיה זה שיודע איך להחזיר אותה אל המקום שבו היא לא צריכה להילחם כדי להיות.

 

היו ימים בהם בני האדם עוד האמינו שלכל יער יש לב, ולכל לב יש סוד. כך סיפרו, וכך האמינה גם נֶבַע – אישה צעירה, מלאת סקרנות שקטה, שליבה פעם לא רק בקצב היומיום, אלא לפי לחישות שלא כל אחד היה שומע.

בלילה של ירח מלא, יצאה אל היער ההוא, זה שאין לו שם. הוא לא הופיע על מפות, ולא סומן בשלטים. רק מי שידע להקשיב – יכל למצוא אותו.

היא לבשה שמלה קלה מבד כותנה דק, שערה גולש על גבה, רגליה יחפות. הלכה חרישית בין השיחים והעשב, עד שהגיעה לפתע לקרחת יער בה עמד הוא.

האיש שחלמה עליו בלילות. לא כאגדה, אלא ככוח.
חזק, יציב, עיניו עמוקות, חודרות, טובות.
פניו לא נשאו חיוך, אך משהו בהם שידר רוך מהול בעוצמה. הוא לא דיבר – רק הושיט יד.
היא לקחה אותה.

הוא שלף צעיף משי שחור, והחזיק אותו ברוך.
"את בוחרת?" שאל בקול שקט.

"כן," ענתה בלחישה יציבה.
"את סומכת עליי?"
"סומכת."

הוא קשר את עיניה לאט. האפלה עטפה אותה ברכות מיידית. היא הרגישה איך התחושה מתחדדת, איך כל צעד, כל משב רוח, כל רחש – הופך לבהיר יותר. הוא אחז במותניה בעדינות, והוביל אותה בשביל שהרגליים זכרו – אף שהעיניים לא ראו.

הם הגיעו אל עמוד טוטם שעמד במרכז קרחת עגולה. גובהו כשל אדם וחצי, שהיה היה מגולף בדמויות משתלבות – זוגות, יחידים, תנועה, הקשבה, להט.

הוא הציב אותה מולו, ואז אחז בידיה בעדינות והרים אותן לאחור. רצועות הבד הרך שחיכו שם – נכרכו סביבה. הקשירה היתה טקסית. כמו חיבוק מתוחכם, שמלמד את הגוף להיות פתוח.

הוא נעמד סביבה, בשקט. לא נגע מיד. רק הסתכל, נשם, הקשיב לה.

כשהניח את ידו לראשונה על גבה, היא נרעדה. לא מקור – אלא מהצפה. מהמגע הנכון, המדויק. הוא החל לעבור עליה באיטיות – נוגע בכתפיים, בצוואר, יורד לגבה, לירכיה, לעורפה, מביט איך היא מגיבה, מקשיב לנשימותיה.

ידו מצאה את מקומה בין רגליה, והחלה לנוע ולעסות, ללטף ולחדור מתוך הקשבה עמוקה – כאילו היא מנגינה שהוא לומד אותה תו אחרי תו. הוא מצא את המקומות הרגישים ביותר, המבעבעים, והרפה בדיוק כשצריך. נֶבַע נאנקה, לפעמים שקט, לפעמים חד. היא קראה לו בלי קול. והקול ענה.

הוא כרע לפניה, והיא הרגישה את פיו עליה, חם ורך. הגוף שלה קיבל אותו, נפתח אליו, מבקש עוד, מוותר על כל אחיזה.

וכשהוא התרומם, היא רצתה ללחוש לו, לומר לו, לצעוק לו…

אך המילים לא באו.

הוא הציב אותה מולו, התרחק, והביט בה.
היא שמעה את צעדיו וידעה בדיוק איפה הוא מתמקם.
אחר חזר אליה ושחרר אותה בעדינות. היא לא ראתה, אך הרגישה את גופה נשמט אל זרועותיו. הוא הושיט לה יד להתרומם והוביל אותה דרך צמחייה רכה אל קרחת יער נוספת – מוצלת, עמוקה יותר, רכה מקודמתה.
היא שכבה שם, חסרת מגננות. מוכנה. שלווה.

הוא נישק אותה – הפעם על השפתיים. ואז חדר אליה. באיטיות. כאילו חוזר לבית עתיק.

תנועותיהם היו מחול – עמוקות, עצמתיות. גניחותיהם לא קרעו את היער, הן התמזגו איתו. הוא החזיק בה, לפעמים חזק, לפעמים ברכות. היא עטפה אותו ברגליה, בגופה, בקבלה.

וכשהגיע הרגע – לא של שיא, אלא של שלמות – הם נשכבו זה לצד זו, גופם שקט.

אז, ורק אז, שלח ידו ופרם את כיסוי העיניים.
היא פקחה אותן.

לפניה נפרש אגם שקוף, יפיפה. השמש שקעה מאחור, נוגעת במים בגווני נחושת. פרחים ריחפו כמו חלומות על פני המים, שקט שאי אפשר לתאר מילא את האוויר.

היא עצרה את נשימתה.
"הייתי צריכה לראות את זה כדי להאמין," אמרה בשקט.

הוא לא ענה. רק משך אותה אליו, אל חיקו. חיבק אותה ארוך, חזק, עמוק – כאילו מצא זה עתה אוצר, ולא הסכים להניח לו שוב.

והיער סביבם שמר את הסוד. כמו שתמיד עושה.

הימים חלפו, אך הלילה ההוא – הלילה שבו נֶבַע נכנסה ללב היער, נכרכה ברצועות של רוך, נפתחה ונפתחה עוד – לא עזב אותה. לא בגוף, לא בזיכרון, לא בלב.
היא שבה לעיר, אל חייה הרגילים, אך הכול היה אחר. לא מרוחק, רק שקט יותר. כאילו ידעה משהו שאחרים רק ניחשו.

והוא?
האדון – אותו גבר שלמד את גופה כמו שירה, שנשא אותה ללב היער, והושיב אותה מול אגם של מראות – לא נעלם.
הוא היה שם, גם כשלא היה.

הם קבעו לשוב ולהיפגש. פעם נוספת. לא רק כגוף אל גוף, אלא כמילה אל מילה.

הפעם היא באה לא בשתיקה, אלא עם שאלה.
"מה אני עבורך?"
לא בקול מאשים – אלא בחקירה אמיתית, מתוך רצון להבין את עומק מה שנרקם.

הוא חיכה לה בכניסה ליער. רגוע. בוטח. בוער מבפנים.

היא נעמדה מולו, יציבה, רגועה.
הוא חייך. "באת."
"אני תמיד באה כשקוראים לי נכון."

הוא לא קשר את עיניה הפעם. לא מיד.

הוא הוביל אותה בשביל אחר – לא אל הטוטם, אלא למעגל אבנים מוקף שיחי מרווה. במרכזו – אבן שטוחה, עליה נחה קופסה עטופה בעור כהה.

"מה זה?" שאלה.
"מתנה," אמר.
"עבורי?"
"עבורנו."

היא התיישבה. הוא מולה. פתח את הקופסה – ובתוכה, שני קלפים חלקים, ודיו שחורה.

"טקס המילים," הסביר. "פעם, לפני שהיו מגעים, היו שמות. לפני שאדם קיבל שליטה, הוא נתן מילה. לפני שהאישה נפתחה, היא ביקשה."

הוא הגיש לה את אחד הקלפים.
"כתבי מילה אחת – מה את רוצה להיות כשאת איתי. לא תפקיד, לא דרישה – אלא גרעין. מהות."

היא כתבה. בכתב רך: "חופשיה."

הוא הביט, הנהן.
"ואתה?" שאלה.

הוא כתב בקלף השני. מילה אחת: "עוגן."

היא קראה את המילה, והדבר ריפא בה משהו שלא ידעה שנשבר.

הם שתקו.
המילים עשו את שלהן.

ורק אז, כשהיום נטה לצהוב עמוק, הוא שלף שוב את צעיף המשי.
"את רוצה שנחזור לשם?" שאל.
"לגוף?"
"לבפנים."

היא סגרה עיניים עוד לפני שכוסו.
"כן."

הוא קשר את עיניה. הוביל אותה למעגל עץ חדש, קטן, אינטימי. קשר אותה, הפעם לעצמו. ידיה על כתפיו, גופה נשען עליו, עיניה מוסתרות.

הוא נישק את מצחה, צווארה, חזהּ. היא נפתחה אליו כמו פעם, אבל אחרת – הפעם כבר לא כזרה, אלא כשותפה לטקס. כמי שבוחרת ונבחרת יחד.

הם שכבו זה על זו על מחצלת קש, חצי בגופם וחצי באדמה, והעולם נמחק. הוא עינג אותה ברוך ובאחיזה, היא נתנה את עצמה בלי פחד. וכשהיא רעדה שוב, ידיו עטפו אותה.

בפעם הזו, כששכבו על גבם והביטו בשמיים דרך רשת ענפי האלון, הוא לחש:

"מה את מרגישה?"

"מעוגנת," ענתה.

הוא חייך.
היא עוד לא ראתה – כי עיניה עוד היו מכוסות.

********

הפעם, נֶבַע באה לפניו.
לבדה, ללא קריאה, ללא הזמנה.
ידעה את הדרך כבר מבלי לראותה.
כפות רגליה זכרו כל אבן, עורפה זכר כל משב רוח.

כשהוא הגיע, הוא מצא אותה יושבת על שפת האגם, מביטה אל המים. עיניה לא חיפשו דבר – לא אותו, לא תשובה – אלא פשוט היו.

"את כאן," אמר.
"לא הייתי צריכה לדעת מתי תחזור. הרגשתי."

הוא התיישב לידה. לא נגע בה. רק היה.

שתיקה נמשכה זמן רב. לא כבידה, אלא מדויקת.

לבסוף הוא אמר:
"אני רוצה לתת לך סימן."

היא סובבה אליו את הראש, לא מופתעת. רק סקרנית.
"איזה סימן?"

"סימן. שלנו – אחד לשנייה. לא בעלות. משהו שיתקיים בינינו. כל עוד נרצה."

היא הביטה בו, שוקלת.
"מה זה כולל?"

"שלושה דברים," אמר.

הוא הרים ענף דק וצייר עיגול קטן באדמה.
"אחד – שאת מבקשת להכיר במי שאנחנו. שניפגש, לא רק כמעשה פיזי אלא כהתכווננות. לא כל שבוע – אבל בזמנים שייקבעו מראש."

צייר קו נוסף.
"שניים – שאת בוחרת בי להיות זה שמחזיק את גבולותייך בזמנים האלה. שאת מוכנה להיפתח אליי גם כשקשה, לא רק כשקל."

ושלישי:
"אני מציע שתיקחי ממני סימן. חותם שמסמל את מה שאנחנו. לא אותי. לא את אלמנט השליטה. אלא את מה שאת – בשבילך – כשאת איתי."

היא שתקה.
הרוח נשבה בין העלים.
אז אמרה:
"כן. אבל בתנאי."

הוא הנהן.

"שתיקח גם אתה ממני משהו – משהו שיסמן אותך גם כשאתה לא איתי. משהו שיחבר בינינו בגוף."

הוא חייך.
"את יודעת בדיוק איך לדבר בשפה שלי."

הם שבו לטוטם.

אבל הפעם, היה זה אחרת.
היא עצמה קשרה את עיניה.
היא עצמה כרכה את הרצועות על גופה.
והוא? עמד מולה, רועד לרגע מהכוח החדש שראה בה.

"אני שלך," היא לחשה.
"ואני שלך," הוא ענה.

הטקס החל – ארוך, איטי, עוצמתי. הוא החזיק בה, היא נמסה לתוכו. הוא נישק אותה בתשוקה שלא ידעה גבול, והיא השיבה לו בפראות נינוחה. הם נעו יחד בלי חיפזון, כמו גל שחוזר שוב ושוב אל החוף, והעולם כולו התכווץ לשניים שנוגעים.

אחרי ששכבו על האדמה, גופיהם עוד קשורים ונושמים זה את זו, היא פקחה עיניים.

"מה יהיה הסימן שלי?" שאלה.

הוא שלף אבן עגולה, קטנה, עליה סמל פשוט: קו מתעקל, ואז נפתח.
"זה הסמל שלך. כך את נראית מבפנים, כשאת איתי."

"ושלך?" שאלה ברמיזה שובבה.
הוא חייך אליה בחזרה והיא הושיטה ידה אל הצרור הקשור למתניה.

היא שלפה שרוך עור, עליו תליון קטן עשוי עץ – מעוגל בידיה, מחוספס.
"זו פיסת עץ מהטוטם. שייפתי אותה בעצמי. שתזכור – שאני בוחרת להישאר."

הוא קשר את התליון לצווארו.
והיא שמרה את האבן קרוב ללב.

כך, לא בצעקה אלא בלחישה, נולד הקשר ביניהם.
הם לא הגדירו אותו בשם.  הם פשוט היו.

היער ידע.
האגם שיקף.
והלב – הלב זכר.

הם המשיכו להיפגש, בדיוק כפי שקבעו.
כל טקס – שונה. לפעמים בתשוקה גולמית, לפעמים בליטוף, לפעמים רק בדממה בהנחת ראש על חזה.

 פעם בעמק, פעם על שפת האגם, פעם באור המדויק שבין ערביים.
בכל פעם היא באה אליו עם לב פתוח, והוא קיבל אותה כאילו מעולם לא עזבה.

אבל בפנים, בתוך המקום שלא דיברה עליו – החל לגדול צל.

זה התחיל בשתיקה קטנה מדי פעם. מבט חומק. שאלות שלא שאלה.

המשיך בקולות פנימיים שעלו מתוך החלקים האפלים שלה:

מה אם הוא ימצא מישהי אחרת – חדשה יותר, מסקרנת יותר?
מה אם כבר לא ארגש אותו? מה אם הסרטים והטקסים יהפכו להרגל, ואז לשעמום, ואז לשכחה?
מה אם גם הוא, כמו הקודמים, פשוט יפסיק לבוא? בלי מכתב, בלי מילה, רק היעלמות – ושקט אחריה.

היא לא העזה לומר זאת מיד.
כי איך אפשר להודות בפחד – כשאת כל-כך רוצה להיות אמיצה?

באחד הלילות, אחרי טקס קצר אך רך, הם שכבו זה לצד זו על האדמה הלחה.
היא הניחה את ראשה על כתפו, והוא עטף אותה בידו.

היא שאלה בלחש, כמעט בלי קול:
"אתה זוכר את הראשונה שנתת לה סימן?"

הוא לא ענה מיד.
"כן. זוכר."

היא שתקה.

ואז, כמו מים שפורצים סכר ישן, המילים יצאו:
"ואחריה... באו עוד?
נשים אחרות?
שקיבלו ממך רגעים כאלה? מבטים כאלה?
חיבוק כזה?"

הוא לא נבהל. לא הסתגר.
רק שתק רגע נוסף. ואז:
"כן. באו. אבל לא נשארו."

היא בלעה רוק.
"ומה אם גם אני – לא אשאר?
מה אם אתה תחליט יום אחד שזה לא מספיק לך?
שאני לא מספיקה?
שאתה צריך משהו אחר – מישהי אחרת – שתחדש אותך, שתפתיע אותך?
מה אם אני אתיש אותך?"

היא לא בכתה. אבל דממה כזו, בשקט כזה שגרם ללב לרעוד.

הוא שתק. ואז קם לישיבה מולה. אחז בידה.
ונֶבַע ראתה – משהו בפניו נפתח. לא חזק, לא שקט – אלא פשוט חשוף.

"אני מפחד גם," אמר.
"אני מפחד שתלכי את.
שתקומי יום אחד ותגידי: זה היה יפה, אבל לא לי.
שאני לא ארגיש מספיק בשבילך – לא עמוק, לא מרתק, לא נעים.
שאת תגידי: מצאתי מישהו אחר, או – גרוע מזה – שאת צריכה רק את עצמך."

היא בהתה בו.
לא ידעה שזה גם בו.
לא תיארה שהוא – החזק, היציב, האדון – יכול להרגיש בדיוק את אותו כאב סמוי שהיא ניסתה להסתיר.

היא חייכה. חיוך שבור, אמיתי.
"אז אנחנו פוחדים יחד?"

"לא.
אנחנו מרגישים יחד.
זה לא פחד – זה עומק.
זה הקצה שבו אני מבין כמה את יקרה לי,
וכמה מעט שליטה באמת יש לי עלייך."

היא נגעה בפניו.
לא כאישה לאהוב – אלא כנפש לנפש.

"אני לא רוצה להיעלם," אמרה.
"ולא רוצה שתיעלם לי."

הוא הנהן.
"אני לא מבטיח לנצח. אבל אני מבטיח להיות כל עוד הלב שלי בוער."

הם שכבו שם, צמודים, בלי צורך בטקס, בלי צעיפים, בלי סימנים.

ולראשונה – נרדמו יחד.

למחרת, בשעת בוקר מוקדמת, היא התעוררה כשהשמש רק החלה לצייר את קו העצים.
והוא היה שם, שוכב לצידה, מחזיק את ידה כאילו היה בה משהו שביר.

היא לחשה לו, מבלי שידע אם זו מחשבה או דיבור:
אם אתה עוזב, תגיד לי.
אל תיעלם.
תן לי לפחות לדעת – שעד הרגע האחרון היית פה.

והוא ענה, בעיניים עצומות:
אם אני אעזוב – זו תהיה היד שאחזיק עד הסוף. לא אפנה לה גב.

מאותו יום, הטקסים השתנו.
הם היו עמוקים יותר, רכים יותר, ובלי פחד להתמסר באמת.

כי כששני אנשים יודעים את פחדי הלב של זה –
הם מחזיקים אחד את השנייה לא רק בתשוקה, אלא באמת.

ציפור נודדת חוזר אל הקן
שבנה בין עצי האקליפטוס,
ובקן נחה לה
עגולה ורכה.

רשרוש כניסתו טורד את שנתה והיא מתהפכת.
תנועת גופה מסיטה קווצות שיער,
חושפות זרועות מכונסות,
שדיים לבנים ומלאים,
ופיסת עורף לא מנושק.

״הס פן תעיר״,
הוא מחייך לעצמו, מתאפק לא לנשק לשמורות עיניה,
זוחל מתחת לשמיכה.
ומתכרבל בחמוקיה.

מלמול שינה חרישי.
וקולות נשימה עמוקה.

לילה.

שדות העוטף.
בוקר זהוב.
האמר אחד מפלח קוי שדות.
מוצא נקודת צל שלא חונים בה חיילים. שניים יורדים ממנו.
היא לא מספיקה לסדר את הנשק, ואת משקפי השמש.
הוא כבר מגיע לצד שלה, אוחז בערפה ומסובב אותה עם הגב אליו. מצמיד אותה לגוף הרכב, מושך את החולצה מהמכנסיים ומעביר יד לבדיקה.
מותן, גב, כף, שדיים.
הוא מסובב אותו אליה בכח ורואה שהיא מתמסרת לתנועה ועיניה כבר עצומות.
ידו משחררת את חגורת המדים שלה, כפתור אחרי כפתור, וממשיכה בבדיקה.
שדיים, בטן, כוס.
הוא נעצר על הגבעה הרכה שמעל הדגדגן וידו נעה בסיבובים, מעסה, חופנת, מלטפת.

שניהם יודעים מה הולך להגיע.
הוא מציע לה להוריד את המכנסיים, שלא תיאלץ לחזור לבסיס עם כתמי רטיבות.
היא מתכופפת ומתחילה לפרום את שרוכי הנעליים במרץ.
"לאט" הוא מורה לה.

בזמן שהיא מורידה את הנעליים, הגרביים, התחתונים והמכנסיים הוא ניגש ומוריד מזרון. פורס אותו לצד הרכב, בצל, וחוזר אליה.
יד נשלחת על ערפה, תופסת בשיער שלה ומובילה אותה אל המזרון. הוא מניח אותה שם.
מתבונן בה.

 

מרחוק נשמע מחנה של חיילים. מהצד השני רעשי ירי מרגמות. הרוח בשדה שסביבם נעימה, ולוחשת בעשביה העדינה והיבשה שסביבם.
עיניה עצומות.
הוא מטייל על גופה בידיו.
כשמגיע אל בין הרגליים הוא מעסה את הדגדגן עוד, ועוד, ועוד, עד שהיא מתחילה להתפתל בין ידיו, כשקצב הנשימות שלה מתגבר, הוא מחדיר אצבע ראשונה, ושנייה, וחופן אותה מבפנים.
הנשימות מתגברות עוד יותר והיא כולה בתנועה. הוא מניח יד בטוחה וחזקה על הרווח שבין שני השדיים, ועוצר אותה מלנוע כל כך הרבה. היא מתרכזת במגע שלו. שניהם נעים יחד.
הוא מביט בה.
רואה את הגב מתקשת לאחור, את העיניים העצומות, שומע את הגניחות ואת האנקות הקטנות ומחייך חיוך של פרא.

כשהוא מוסיף לחדור אליה עוד ועוד עם היד - פרץ חם עוטף את כפו, הוא מרגיש את הצונאמי מתקרב, ומגביר את הקצב, ואת העומק, מסובב את ידו לזויות אחרות וכשהיא שואגת לאוויר הפתוח את הגוף שלה, זה מרגיש כאילו הוא יוצר חיים חדשים שנובעים מתוכה על ידי העונג הזה…
חיוך הפרא הופך לצחוק של פרא, והקולות שלהם מתערבבים,

זרם חם של עונג ניגר ממנה על המזרון.

הוא שבע רצון.

 

מעברים מהירים כל כך. 

אתמול.
על החוף.
הזמן שלקח בין שיחה על מילואים ללהיות חצי ערומה על החוף עם הזין שלך בפה שלי…
בין להרגיש שלושה זוגות ידיים עלי ושני פיות יונקים ממני,  ללנשנש ענבים ולקטר על העבודה…
קאט מהיר בין סצנה לסצנה בסרט קולנוע בסגנון מודרני של שנות התשעים.

היה שם רגע, אחרי ה״סיבוב״ הראשון, שהלבשת אותי בחזרה, ואספת אותי אליך לחיבוק.
התכרבלתי בך. אחזת אותי ביד אחת, וליטפת בשניה. מדי כמה דקות הגנבת נשיקה על הראש. נמסתי לתוכך.
רציתי להרים אליך ראש וללחוש לך באוזן שזה החיבוק המושלם, ושאני מכורה אליו קשות.
אבל להרים ראש אמר להיות כמה שניות פחות בחיבוק הזה, ולא הייתי מוכנה לאבד אף לא טיפה אחת ממנו.
אז נצמדתי אליך יותר.

היה לי טוב להרים אליך עיניים כל פעם.
לראות בעיניים שלך רק אותנו.
אותנו. 

אנחנו טירוף חושים.
אנחנו צלילה לחופש
ולעונג.
אנחנו פרא.
אנחנו אמת. 

אנחנו חיבור כל כך חזק וכל כך אמיתי וכל כך משמעותי וכל כך מחייה.

יש אנשים שחושבים שאין בעולם קסם… הם טועים. 

 

 

 

 

במאורה המתקפלת שלנו מותר הכל. 

מותר לבכות. 
מותר לצרוח. 
מותר לצחוק. 
מותר לגנוח. 
מותר לשתוק. 
מותר לדבר. 
מותר לגמור. 
מותר לערסל. 
מותר לחדור.
מותר להיחנק. 
מותר לשמוח. 
מותר לפחד. 
מותר להתחצף.
מותר להתכרבל.
מותר לצלול. 
מותר לעוף.


רק להשפריץ אסור במאורה שלנו. 
בשביל זה יוצאים לאוויר הצח...