צוללת למרחקים

‏אין פעם שאני עוברת ליד צומת מגידו,
הצומת שאז, מזמן,
כשחזרת מהמלחמה לרגע קצר,
נפגשנו בה,
התחבקנו בכאב ובהתרגשות מעורבבים.
אין פעם שאני עוברת לידה והבטן שלי לא מתכווצת
וכולי מרגישה בדיוק כמו באותו הרגע,
כשהגעתי לשם אז,
דאוגה, חרדה, מצפה, אוהבת,
לא נושמת וסוף סוף נושמת בו זמנית.

אין פעם שאני עוברת ליד הצומת הזו
וליד צמתים אחרות בהן נפגשנו,
ואיני מרגישה חזק חזק בבטן את מה שהרגשתי אז, שם,

באותו הרגע.

אני תמיד מרגישה.
בכל תא בגוף.
בכל הבלח מחשבה.
הכל אני מרגישה.

אולי זה כמו אז כשנגעת קרוב קרוב עדין עדין עם קצות האצבעות מרחפות ממש ממש קרוב לפטמה שלי,
וראית איך כל הגוף זז,
עוד בכלל לפני המגע העמוק.
וראית אותי,
וחייכת אליי,
ולחשת לי… ״כמה את רגישה״…