בתוך פחות משבוע, התחרטתי פעמיים על אותו הדבר.
אחר צהריים שמשי, קצת קריר.
אויר טוב.
חוף ים.
יושבים, מדברים, מספרים.
מחליטים להכנס למים.
הים רדוד, וצריך ללכת פנימה כדי להגיע לעומק. המים לא קרים במיוחד, בחוץ הרוח מנשבת.
אנחנו צועדים אל תוך המים, ואחרי זמן מה מוצאים, שגובה המיים עדיין רק בגובה הברך או קצת מעליה.
עומדים.
ממשיכים לשוחח.
אני נותנת לכפות הרגליים לשקוע בקרקעית החולית הרטובה. עכשיו המים מגיעים עד לירך. לא מעבר.
בראש עוברת המחשבה - זה הזמן פשוט להתיישב, או לזנק פנימה. להרגיש את כל תאי הגוף מתעוררים מהמגע הקר והעוטף של המים. לחייך חיוך של ״קרררר ליייי״ ולשמוח על האומץ. להרגיש את הקור נושך קצת בעור, ואת הכל מתחיל להתחמם.
ואחר כך, כשיגיע הזמן לצאת, לרוץ אל המגבת כי הרוח תקפיא אותי כל כך.
וגם אז,
לחייך.
כי הרפתקאת אמצע שבוע כזו לא מייצרים בכל יום.
לא נכנסתי.
פחד הקור, המחשבות על ״מה יהיה אם…״ שיתקו את יצר החיים.
ויצאנו כלעומת שבאנו.
צהריים חם. לא מדי, אבל מספיק.
אויר טחוב של צמחיית נחלים.
רמת הגולן.
מגיעים אל המפל העצום, ואל הבריכה שתחתיו שנראית כאילו לקוחה מסרטים על גן העדן (תכונה ידועה של נחלי הגולן).
עוד לפני שהנחתי את התיק, שליש מהחבורה במים. שוחים, משפריצים, גופיהם השריריים והצעירים מלאי חיים ושמחה.
אני יושבת על הסלע שמשקיף על כולם.
בראש עוברת מחשבה - זה הזמן להעיף ממני את הסנדלים ופשוט לזנק לעין הירוקה-כחלחלה הזו.
להרגיש את עצמת הטבע, את האנרגיה של המים, את התחושה הזו של שחרור פראי.
לא לנשום בשניה הראשונה מהקור שיעטוף אותי לרגע, ואחר כך להרגיש כמו דג במים (עם המון דגים ענקיים מסביבי במים, ולא, הכוונה לא לילדים השוחים - באמת היו שם דגים ענקיים).
לנשום לעומק גם בגלל הקור, גם בגלל מאמץ השחייה וגם בגלל התמלאות בכוחות חיים. לצעוק ״וווווו!!!״ בשאגת שמחה.
להגיע מתחת לזרם המים של המפל, ולפינה של הטפטופים, ואז לצאת להתייבש על סלע הבזלת הלוהט. להרגיש כאילו הבטע בעצמו ובכל עצמתו סידר לי עיסוי באבנים חמות.
ולחייך,
כי הזדמנות להרפתקאה כזו לא נוצרת בכל יום.
לא נכנסתי.
הפחד מהדגים, ובעיקר תחושת האחריות של להיות דרוכה ועירנית לכל מה שקורה, כשחייהם של 15 נערים ונערות נתונים בידי, ואני הרי צריכה לתפקד. לראות אם משהו לא בסדר, אם מישהו נכנס למצוקה. המחשבות על ״מה יהיה אם זה יקרה ואני אהיה במים, בצד השני, ולא אגיע אליו בזמן?״
נשארתי על הסלע החם לנשום ולהשגיח.
חרטה.
על כל הפעמים שיכולתי להכנס למים, ולא נכנסתי.
על כל הפעמים שויתרתי על תחושת החיות האדירה שהמים נותנים לנו.
על כל הפעמים שנתתי לפחדי ה״מה יהיה אם״ לנווט את מעשי.
על כל הפעמים שהבטחתי לעצמי שהפעם אני נכנסת, ולא נכנסתי.
מתי אפסיק להימנע מלחיות?
האם אהיה מספיק אמיצה לקחת את עצמי מחר בבוקר לטבול במעיין שליד הבית?
