סיד-חרטא...

בלילות הארוכים היא שוזרת לו
מילים למחרוזת של סף
מילים של רצון ושל רגש
ושל אור ושל חושך נוסף
מרכיבה במדויק את הטעם,
מפזרת נצנוץ של שורה,
מתבוננת, קוראת את הסער,
ומיד פורמת חזרה…

באשמורת שניה היא חוזרת
למילים המתוקות-כואבות
היא כותבת כאב וחלום
ואוגדת אגודות אגדות.
רוקמת חרוזי מחשבות
אחת אחת לתוך האריג,
מעלה עין ועוד עין,
מזילה דמעה ונשימה,
בוחרת בחוט מחשבות כסוף
להשלים את הרקמה.

וזה לא מתאפק, כי זה חי בתוכה,
וזה קם ועולה ופורץ במבוכה,
וזה שם גם אם לא -
אז למה לשמור עמוק במרתף
מילות רוך עוטף
מילות רוח עייף
לפרא יחף?

ושוזרת כל לילה,
מילים עדינות,
באיזון, ברכות, בעצבות,
משבצת קצת צחוק, וחיוך עבודת יד…
ופורמת מיד.

כי לפרא מילים משלו.
ומלא תרמילו.
ואין צורך להיות לעולו
גם כשרוצה את כולו.