השביל אל החוף עבר במשטח דיונות נמוכות, מכוסות עשבייה יבשה.
בין העשבים והקוצים נראה בבירור השביל.
כשהלכו בו, הרגישו בבירור את החול שמתחפר בין אצבעות כפות הרגליים, ואת הליטוף מתחפר בין אצבעות כפות הידיים.
בקצה השביל נתגלה המפרץ הקטן, הכחול והרגוע.
התמקמות, הקמת הצל, קרם הגנה, ולמים.
המים היו נעימים.
החיבוק בהם היה נעים.
המלח נטף לעיניים,
והחיוך נטף מהעיניים אל שאר הפנים.
זמן נשימה.
אחרי המים נשכבו בצל.
קצת מדברים.
מכרסמים אבטיח קר שהביא איתו,
משתרעים על השמיכה.
הוא שולח את ידו, ומלטף אותה.
״החול שורט את העור״, היא חושבת לה ״אבל המגע שלו מרפא כל דבר״.
הוא מלטף עוד, ומתגנב באצבעותיו מתחת לבגד הים, משחק בפטמה, חופן, מדי פעם מתכופף לנשק, או לינוק, לנשוף או לצבוט.
והם מתמכרים למגע.
אף אחד לא רואה אותם,
גם האנשים שמסביב, עסוקים בשלהם, לא יכולים להבחין במה שמתרחש ממש לא רחוק מהם: היפנוט הדדי של מגע ושקט.
אחרי עוד טבילה,
והצצה בשעון,
הם חוזרים אל הציליה.
היא מניחה את ראשה עליו.
יצירה מוסיקלית - סונטת מנוחה לארבע זרועות.
הימים האלו מעמיסים עליו.
כבר הרבה זמן שהיא מחפשת מה ביכולתה לעשות כדי להקל.
ובתוך החיבוק הזה,
היא שומעת את הנשימות שלו,
והיא יודעת.
מבינה.
היא תמיד יכולה להיות המפלט שלו.
המנוחה.
המקום שבו מותר לו להניח ראש ופשוט להיות.
המקום שבו מותר להתחבק במשך עשרים דקות, ולנשום, ולא למהר, ולגעת, ולטבול, ולחייך.
המקום שבו ממלאים את מחסני הנפש בהרבה הרבה שקט.
היא יכולה לעשות מקום מיוחד רק עבורו.
ביומן שלה.
בלב שלה.
גם זו דרך להיות זונה שימושית בשבילו.
:)