צוללת למרחקים

הוא ביקש ממני להמליץ לו על מחילת מסתור לטיול המשפחתי

ואני רציתי להתפרץ, ולצעוק עליו שהמשפחה שלו גם ככה כבר בתוך מחילת מסתור.

שהאויבת הגדולה של המשפחה הזו עומדת, חשופה, על גבעות הקרטון והנארי,

חושפת את קרביה מול העולם,

והוא עומד בפתח המחילה.

עץ התאנה שצמח שם מסתיר את הכניסה,

מסתיר מכל אלו שהוא צופף שם בפנים את מי שעומדת שם מולו, 

הם לא רואים אותה ולא שומעים אותה.

הם יודעים שהוא עומד מחוץ למחילה, 

שומר עליהם.

ולא יודעים שבזמן שהוא שם, בעמדה, מגן עליהם, 

העיניים שלו עליה. הוא רואה את הלב החשוף, 

אבל יודע שהוא לא יוצא ממחילת המסתור הזו. אולי רק פסיעה קטנה, כדי לראות טוב יותר. ולא יותר.

בסוף כל קרב,

כשהאויבת קורסת בחוץ באפיסת כוחות,

הוא שולח לה מבט אוהב,

ויורד חזרה לתוך מחילת המסתור.
מבטיח לכל מי שבפנים,

שהכל בסדר, שאין בחוץ שום דבר שיפריע את מנוחתם.