לפעמים לבכי יש תחושה מקדימה .
דגדוג בבטן שמשדר לי "תיכף הסרעפת תתחיל לרעוד, צינוריות הדמע להגיר והאף לנזול….. לידיעתך".
ההתראה שלפני ההתראה (כמה אקטאולי… רק שזה לא בא עם צפצוף מחריד, אלא כצליל שקט, פנימי ומאיים).
אחרי יומיים של בכי כמעט בלתי פוסק. של כאב בטן חריף. של תחושת התשה אמיתית.
אי אפשר לשאת עוד בכי.
כשההתראה הזו נדלקה באמצע החיבוק שלו
הרגשתי שאנחנו לא יכולים להכיל את זה עכשיו,
לא אני (כי די!)
ולא הוא (כי די!),
ועשיתי את הדבר היחיד שיכולתי לעשות.
התמקדתי רגע בזרועות החזקות שאוחזות אותי,
לקחתי נשימה,
הרמתי את האף שלי משקע הצוואר שאני כל כך אוהבת להריח,
התבוננתי בעיניים הטובות שאני כל כך אוהבת לפגוש,
והתחלתי לצחוק.
לצחוק.
לצחוק.
אותה אנרגיה מתועלת החוצה,
אותו מתח מתפוצץ באוויר שיוצא ממני,
אותו פורקן,
אותו כיוון.
צחוק.
צחוק שמשגר את הגוף הזר שהתיישב לי על קנה הנשמה (לא טעיתי, נשמה) ישר אל החוץ.
נפתחה הסתימה.
עורק החיים חזר לזרום.