סיד-חרטא...

חזרתי לאתרים, לפורום, לשוחח עם אנשים.
אפילו מצאתי כמה אנשים שנעים לתקשר איתם.
פתחתי את האינבוקס שבכלוב, וקראתי הודעות מלפני שש ושבע שנים. מאז, כשהבנתי שאני לא לבד במשיכה שלי, שלא רק אנשים הזויים או לא שפויים מתעסקים בפנטזיות השליטה, שהעולם הזה שלם ומזמין הרבה יותר ממה שזה נראה מבחוץ.
הודעה מאיזה מאסטר אחד מגעיל, ששמרתי את הודעתו האחרונה רק כדי לזכור לא לענות לכינוי הזה שוב,
הודעה משתי שפחות שחלקו איתי ידע ורגשות.הודעה מדום שמציע את עצמו, והודעה חוזרת שלי, שצריכה לסרב מחמת הנאמנות שגזרתי על עצמי באותה התקופה.ועוד הודעה אחת מעניינת, שחיממה לי את הלב.
טקסט פשוט ומלא אמפטיה, מאדם שלא ניסה לפתח איתי מערכת יחסים, אלא בעיקר קרא אותי ושוחח איתי על הקושי שביצרים כאלו שנשארים חבויים בפנים. השם של אותו אדם, נראה לי מוכר. 
אחרי כמה דקות נזכרתי,
שכששוטטתי באתר ראיתי את גלריית התמונות שהעלה, והתפעלתי ממנה מאוד.
חזרתי אל הגלריה, ושוטטתי בה שוב. 
אחר קראתי את הודעת הפתיחה שלה, בה הוא מציע ליצור עימו קשר לצילומים.

עצמתי את העיניים.
התלבטתי.
ההגיון אמר שאין סכוי.
שזה לא שפוי.
לא אחראי.
הבטן אמרה אחרת.
שלחתי הודעה.
התרעתי שאני לא בדיוק נראית כמו דוגמנית טיפוסית, אבל שאם הוא רוצה אני מוכנה לבוא להצטלם.
הנחתי שבזה ייגמר העניין.
שכחתי ממנה.

חזרתי לשער הראשי, למעלה כבר הבהב הכיתוב על הודעות חדשות.
קראתי,
לחלק מהן הגבתי, לחלק לא.
תמיד מצחיק אותי שיש שולטים שבטוחים שהתמסרתי לידיהם עוד לפני שהחלפתי איתם מילה בודדת.
מישהי באמת עונה להודעות בסגנון של "קוראים לי X, ואם את בולעת אז צרי קשר"...?
בין ההודעות היתה אחת, שנקראה לי מעט אחרת.
היה ברור כי מאחוריה כותב אדם. אדם אמיתי.
לפעמים זו אינטואיציה,
לפעמים משהו בין השורות.
אבל היה שם משהו.
מישהו התחיל איתי שיחה.
לא סשן וירטואלי, שיחה.
המשכנו לשוחח כל הבוקר ואחר הצהריים.
הוא היה אינטיליגנטי, נעים, אסרטיבי במידה הנכונה.
משהו התחיל לדגדג שם, בפנים. הופתעתי לגלות שזו תחושה טובה.
לאט לאט הכוון התברר, זה מישהו שהייתי רוצה לבדוק איך מתקרבים אליו.
באותו ערב הלכתי לישון עם חיוך גדול על השפתיים.
אה, כן, ועם שמו כתוב על ירכי הפנימית.

פחות עניינו אותי ההודעות שהמשיכו להגיע, הייתי בעיקר צמאה לקרוא קצת, "להתעדכן", להזכר...

מדי פעם נכנסתי לאינבוקס, "לנקות" את ההבהוהבים המציקים של ההודעות שהמשיכו לזרום.
בין לבין אני מזהה את השם שלו.
אותו צלם.
פותחת את ההודעה, מתכוננת לניסוח עדין שמנסה לא להעליב אותי ומתנצל על שלא יצלם אותי.
הפתעה.
הוא ישמח לצלם אותי.
ישמח?
כמה מוזר...
שולחת לו הודעה, מתחילים להתכתב. אני עוד לא מבינה שהוא באמת הציע לי להצטלם. לי...
באחת כל חוטי ההגיון שלי מתגייסים לפעולה..
מסבירים לי,
שזה לא שפוי,
להפגש עם גבר, זר, לסט צילומים של תנוחות קשירה.
את לא מכירה אותו,
ואם הוא ינצל לרעה את הפגיעות בה תהיי?
אני כמעט ומבטלת,
ואז נמלכת בדעתי.
זו הרי הזדמנות יוצאת מן הכלל.
לנסות בלי להסתכן בלאכזב.
הרי מעולם לא נקשרתי,
לא באמת.
מעולם לא עברתי סשן, או נפגשתי עם שולט.
אז הנה הזדמנות,
ללכת הכי קרוב שיש, לבדוק את עצמי עוד לפני שאני מערבת רגשות ומיניות...
להבין האם אני יכולה לעמוד במשהו כזה?
האם יש בי את הסיבולת, הסבלנות, יכולת ההתמסרות הזו?

ביום שני בבוקר הלכתי לעבודה בחוסר חשק, חיכיתי לסוף היום, לברוח משם.
לצאת, להתארגן ולסוע.
בצהריים הגעתי לבית המלון.
מגדל גבוה ליד הים.
ספרתי את קומותיו.
הסתכלתי בפתק.
ספרתי שוב.
אני אמורה להגיע לקומה האחרונה.
הרגשתי את המתח בגוף.
לקחתי את התיק, ויצאתי מהרכב.
במעלית עצמתי עיניים.
לקחתי נשימה עמוקה.
הגעתי אל דלת החדר. נקישה.
הדלת נפתחת, מאחוריה אדם עם חיוך מאיר.
נכנסת.
הוא מזהה את המתח.
מציע כוס מים,
יושבים לדבר.
פתאום פחות קשה לי להיות שם.
והרי, אם היה לי כל כך קשה לא הייתי באה.
תוך כדי שיחה מסתכלת על ציוד הצילום הפרוש בחדר.
הוא באמת בא לצלם.
שמחה ששלחתי את כל פרטי הפגישה לאחותי, אבל מרגישה לאט לאט שלא יהיה להם שום שימוש.
שהכל יהיה בסדר.

אחרי רבע שעה בערך מתחילים.
הוא מסביר,
ואני מרגישה כמו תלמידה צייתנית.
מבקש שאתפשט, ואני, שהייתי בטוחה שזה יהיה החלק המביך ביותר מחליקה החוצה מהחולצה והמכנסיים בלי יותר מדי מאמץ. מתרכזת בשיחה איתו ולא במה אני (לא) לובשת.
כשהוא קושר את ידי מאחורי הגב לתנוחה הראשונה אני עוצמת עיניים.
מתרכזת.
מדי פעם הוא עוצר ומוודא איתי שאני בסדר, אני מהנהנת בראש לאות כן.
לא רוצה לצאת מהריכוז.
פוזיציה ראשונה, ושניה.
מדי פעם הוא מסדר אותי, מזיז, מעצב.
ואני שם.
שקטה ובוטחת.
משהו מרגיש לי מאוד נכון.

בסט הרביעי או החמישי, אני מרגישה את השרירים בגוף.
כואבים ורפויים בו זמנית.
אנחנו מסתדרים לסט נוסף, אני יושבת, אזוקה בפינת החדר.
מרב עייפות משעינה את הראש כנגד הקיר.
אני שומעת אותו מבעד לכיסוי העינים.
ככה, בדיוק.
כשהכסוי יורד, והעיניים מתרגלות בחזרה לאור, אני רואה אותו מחייך. מרוצה.

לאחר שעתיים וחצי אני לובשת חזרה את הבגדים, מארגנת את התיק. שותה עוד כוס של מים.
הוא מראה לי חלק מהתמונות בצג המצלמה,
ואני לא מזהה את עצמי בהן. לא במבט ראשון בכל אופן...
הוא מחייך אלי.
אני מחייכת בחזרה.
הוא לוקח תפוח מהקערה שעל הדלפק ומושיט לי אותו. לדרך, שיהיה...
אני יוצאת מהחדר, יורדת במעלית, מסמסת לאחותי שנגמר ושהיה כיף, ויוצאת מבית המלון...

עכשיו אני מוכנה.