משחק

לפני 11 שנים. 20 במרץ 2013 בשעה 16:12

חשוך פה.

מי חבש את המסכה הזו לפני?

מחניק.

ריח לא מוכר... זיעה? זרע? איך זרע מגיע ל... אוי.. איכס...

קר לי.

אני מרגישה את פלומת העורף סומרת. קר.

הדלת נפתחת. אני יכולה לשמוע אותה נפתחת.

גם משב רוח קר חולף על פני הבטן והחזה. קר...

עקבים נוקשים על הרצפה.

לא זוכרת שלעקבים שלו יש רעש כזה.

הוא הביא עוד מישהו.

אלו עקבים נשיים.

עוד מישהי?

היא הולכת מאוד מהר. מאוד מאוד מהר.

לא, היא לא.

אלו יותר מזוג נעליים אחד.

כמה אנשים נכנסים לכאן?

קצת מחניק פה. חם לי.

הגוף שלי קפוא, אבל הפנים מתחממות. הבל הפה נחסם על ידי המסכה ומתאדה בחלל המקיף את הראש שלי. חם. רטוב. מזיע.

-------------------------------------------------------------------

היא עומדת שם, כל כך יפה.

גוף שלי מפושק.

ראשה מציץ מעל סד העץ, מכוסה. לצידו שתי כפות ידיה.

מרחה לכבודי לק.

אני יודעת שהיא שונאת לק.

אבל אני אוהב...

ברך ימים שלה רועדת. קופצת. היא לא שקטה.

עוד מעט היא תהיה שקטה...

ממש עוד מעט.

"את שומעת את הצעדים בחדר?"

כמעט ולא רואים איך היא מהנהנת בתוך הכסוי הזה.
"אנחנו נשחק עכשיו משחק. למשחק קוראים: גבר-אשה-מעל 40- מתחת 40. מוכנה?"

היא לא מהנהנת עכשיו.

אולי מחכה להסבר החוקים.

אולי מפחדת.

--------------------------------------------------

מה הוא אומר? ארבעים מה? לא שמעתי טוב, הדלת נטרקה בדיוק.

אולי ההסבר לא הסתיים.

למה הוא שותק?

איפה כל הצעדים, העקבים שהיו פה קודם?

הנה, אני שומעת משהו. הוא מתקרב אלי.

מגע היד שלו על פלח הישבן שלי... זו לא היד שלו.

זו יד קטנה.

עם ציפורניים ארוכות.

מלטפת אותי. מלטפת. מלטפת.

הישבן שלי מתכווץ.

רציתי את היד שלו. התגעגעתי אליו.

"מאסטר?"

"זה לא אתה, זו ילדה צעירה".

היא נשקה אותי בשפתיים רכות.

והתנתקה ממני.

שוב שקט.

אני שומעת מישהו מתקרב.

הוא לוחש לי, אני שומעת את קולו ונרגעת.

הוא מרוצה ממני. מודיע לי שהמשחק ממשיך.

-------------------------------------------------------------

אני מסמן לו להתקדם.

הוא ניגש אליה, תופס בפטמה וצובט חזק.

היא זזה באי נוחות, יודעת שאם תזוז יותר מדי זה רק יכאב יותר.

היא חוזרת לאיזון הגוף ונותנת לצביטה להגמר.

"גבר-אשה-מעל ארבעים או מתחת?"

אני מחייך, מרוצה. גם הפעם ענתה נכון.

הוא מלטף את שדה האדמומי ומתרחק.

במקומות מתקרבת אחרת. יפה, גבוהה. עקביה דרמטיים, מאופרת בכבדות.

היא עוצרת מול הגוף העירום הלבן ובוחנת אותו מקרוב.

מקרבת את פניה לצוואר המכווץ ונושפת עליו.

אני רואה את הגוף שלי משתחררת, נותנת למשב הרוח הקטן ללטף את מפתח הצוואר.

צרחה עמומה נשמעת מתוך המסכה כשצפורניה ננעצות בערוותה של הגוף שלי וחופנות נתח בשר.

היא נושמת שם, תלויה על הצפורניים, כמעט מתנתקת מהרצפה.

נושמת את ההפתעה,

את הכאב,

נדמה לרגע שמתאבלת על תום ליטופו של הבל הפה.

"גבר-אשה-מעל או מתחת ארבעים?" אני שואל

---------------------------------------------------------

קולו היה רם הפעם מהרגיל.

כאילו ציפה לראות אם גם הפעם אצליח.

פקחתי עיניים ועדיין עלטה שררה סביבי.

אחיזת הצפרניים צרבה.

"אשה" מלמלתי. הוא דרש את שאר התשובה.

"מעל ארבעים?" שאלתי

ההצלפה הראשונה פגעה בדיוק בנגועות הצורבות מנעיצת הצפרניים.

לאדי הבל פי הצטרפו דמעות מלוחות והרטיבו את פניי.

"לא מאסטר, לא התכוונתי להעליב... לא... זה היה נראה לי... לא חשוב".

אני שומטת את ראשי, אבל הסד לא מאפשר תזוזה רבה. פיקת הגרון נתקעת בקורת העץ ומכריחה אותי להרים את הראש בחזרה.

הרגליים שלי כבר רועדות.

העמידה הממושכת קשה לי.

הרצפה קרה, ואיני מרגישה את כפות הרגליים. כאילו עומדת באויר.

אחרי ההצלפה, עוד זוג ידיים,

ואחריו עוד אחד, ועוד אחד,

ליטוף, צביטה, נשיכה, נשיקה, אצבעות מפסקות.

הניחושים הראשונים לוקחים זמן.

אני מנסה לפענח את התנועות של היד שנוגעת בי.

להרגיש את המבנה. הגודל. החיספוס. להבחין אם יש שיער, או שעון.

אחרי הטעות השלישית, או הרביעית אני סופגת את ההצלפה ומניחה לראש לשקוע...

--------------------------------------------

היא יפה. כל כך יפה שם, תלויה לה.

אני רואה את העייפות שלה מתפשטת בכל האיברים.

הדריכות שלה דועכת...

בפעמים האחרונות היא כבר לא טועה.

מזהה נכון.

ברגע שהפסיקה לחשוב, ונתנה לעצמה להרגיש אותם, הטעויות הפסיקו.

אני רואה את הגבירה עם הצפורניים. נראה לי שהיא קצת מאוכזבת שכמעט ואין הצלפות.

אני גאה בה, בגוף שלי. גוף קשוב. גוף חכם.

אצבעותיה משוחררות,

ראשה מוטה הצידה,

הרגליים כבר לא קופצת מכל מגע חדש.

היא שקטה...

-------------------------------------------------

אני מרגישה את הגוף שלו מתקרב.

הריח שלו מוכר לי כל כך בין כל הריחות שסבבו אותי בשעות האלו.

ריח משכר, מרגיע.

הוא מתקרב אל אזני ולוחש לי כמה הוא מרוצה. שמח. גאה.

המילים הללו ממיסות אותי מכל פעם מחדש.

הכסוי נמשך מעל לראשי.

אויר צלול זורם לנחיריים.

עייניי נשארות עצומות.

העייפות כבדה.

יד ראשונה משתחררת, וגם השניה, ואני מרגישה שתיכף אצנח לרצפה.

הוא תומך בי ומוביל אותי אל מזרון בצד החדר.

מכסה אותי בשמיכה ונושק לראשי.

העפעפיים שלי נפתחות, אני מביטה אליו.

שפתיי מחייכות אליו.

אני אוספת את עצמי ושואלת "הייתי טובה?"

תנודת ראש איטית מאשרת לי את שביעות רצונו.

הוא מתרומם בחזרה ופונה ליושבים בחדר.
-------------------------------------------------------------------
"גבירותיי ורבותיי, יש מתחרים לגוף הנהדר שלי? לא?"

אני מחייך בסיפוק ואוסף את כספי ההתערבות מהנוכחים.

האימונים השתלמו.