הדלת נסגרה אחריה. אולי בטריקה חזקה מדי.
היא קיוותה שהילדים לא יתעוררו.
אם יתעוררו, ודאי יתחילו לבכות, ולא כך היא רוצה שהאיש יתחיל את הבוקר שלו איתם, בבכי וצעקות, שלא יכעס עליה שהיא נוסעת לסדנת צילום כשהוא נותר להתגבר על בוקר מסוג זה...
השולחן במטבח היה מסודר.
שתי קעריות קורנפלקס,
שתי כוסות שוקו.
במקרר בקבוק מיץ תפוזים ועל השיש צלחת עם חביתה עגולה, סימטרית ולידה צרור עגבניות שרי טריות, חצויות.
יצאה מן החצר מחוייכת,
נשמע שאכן לא יתעוררו.
כנראה שיהיה להם בוקר טוב שם, כשכבר אהיה בדרך דרומה...
השמיים היו כחולים כהים,
והיא הידקה את צווארון הסוודר. קריר בחוץ בשעות האלו.
צעדיה הוחשו ככל שעלתה במעלה הרחוב.
כשהגיעה לפינה, שמה לב שהיא מתנשפת.
עצרה, הסדירה את קצב השאיפות והנשיפות, וחיכתה.
הרכב נעצר לידה בדיוק בשעה שקבעו.
היא הכניסה את התרמיל לתא המטען ופתחה את הדלת.
"שלום" הוא חייך.
"שלום" ענתה בביישנות שתמיד תוקפת אותה כשהם נפגשים.
"הבאת מצלמה?" שאל.
היא ענתה בצחוק, והוא סימן לה להתיישב...
הדרך היתה ארוכה,
והיא ישבה מחייכת לצידו.
הרגישה היטב כל נשימה שממלאת אותה באויר בוקר צונן וצלול.
החלון היה פתוח,
הרדיו ניגן בוסתן אברהם והיא הרגישה כמו בקטע משיר של אהוד בנאי.
כשהגיעו למכתש, צבע השמיים הבהיר.
פסים דקים של ורוד וצהוב כבר עיטרו את השמיים, ופה ושם כבר אפשר היה לראות ציפור של בוקר מעופפת מעליהם.
הוא עצר את הרכב ליד גשר מעל ואדי והם ירדו בשתיקה.
ניגשו לתא המטען והוציאו את התרמילים.
לצד הגשר, גרם מדרגות.
כשהגיעו לתחתיתו פנו מערבה, לתוך הערוץ הרחב שהשתרע מולם.
ההליכה היתה קלה, אך הצעדים המרשרשים בחלוקי הנחל נשמעו כבדים.
לאחר כחצי שעה, וכמה פניות בתוך הערוץ, הגיעו ליעדם.
מחצבה נטושה.
הוא סימן לה לפרוק את שני התרמילים.
היא הוציאה יריעת בד אדומה ופרשה אותה על חלוקי הנחל.
הידקה את היריעה באבנים בפינות, ופנתה אל התרמיל שלו.
מפשפשת בתרמיל, ומוציאה חפצים שונים. נדמה היה שהתיק מכיל אינסוף חפצים. ממש כמו התיק של מרי פופינס, (או אולי יהיה הולם יותר לומר, כמו הטארדיס של ד"ר הו או הארון שמוביל לנרניה?)
מסדרת את כולם אחד ליד השני בדייקנות.
כשסיימה לפרוק את חפציו, פנתה לתרמיל שלה ואת תכולתו סידרה בצד היריעה.
כשסיימה הסתובבה אליו בחיוך, מחכה שיראה כמה הקפידה על הסדר שהוא אוהב.
הוא רכן אליה, וליטף את ראשה.
בתנועת אצבע רמז לה לפשוט את בגדיה ולבוא אחריו.
בצד הערוץ, גומחת סלע מוצלת.
הורה לה לשבת לצד קיר הגומחה.
נטל את ידה והשעין אותה לאחור.
אחר שלף מתיקו הקטן זוג אזיקי עור מחובר לשרשרת ברזל.
כרך את הרצועות סביב קרסוליה, ואת השרשרת משך וחיבר אל בולט מתכת שהיה קבוע בסלע.
אחר ניגש חזרה אל יריעת החפצים, והביא משם קערה, בקבוק מים וכרית גדולה.
הוא מילא את הקערה והניח אותה ליד רגליה.
את הכרית תחב מתחת לישבנה.
"אז... איפה המצלמה שלך, אמרת?"
