סיד-חרטא...

כשהיה בא אלי, 
כולו מלא ברצון טוב,
רק משימה אחת היתה לו בראש.
שאגמור.
לעצמו לא דאג,
ידע שכך או כך שניים שלושה חיכוכים והוא מסודר...
אבל האורגזמה שלי הפכה למסע הצלב שלו.

היינו יחד.
חיבקתי אותו,
ליטפתי, נישקתי מצצתי וינקתי,
והוא בדרך לשם, 
חוקר וממפה את הדרך הנכונה והקצרה להגיע אל אותה אביונה נחבאת.
פלא שהיא התחבאה טוב?

יום אחד שמתי לב, שכאשר אני שקטה בזמן הסקס, 
הוא הופך מהוסס יותר במסעו.
כבר היו דברים מעולם,
כבר ניסיתי להראות או ללמד איך,
לרב זה הביך אותו ולא הביא למקומות טובים,
אז ויתרתי.
מאחר ובגלל דומייתי הוא היה קופא, הופך חסר בטחון ומפוחד, לא יכולתי לאבד את מעט החוזק ששידר, ומייד התחלתי "לעשות קולות".
להאנק חלושות,
לגנוח מעט,
לנשום עמוק ומהר כשצריך.
(לכי, לכי יא מזייפת!).
זה הניח את דעתו.

לפני כחצי שנה הצטרף לחדר המיטות שלנו שותף...
יותר נכון, הצטרף לחדר המיטת *שלי* שותף.
מסאג'יסט נהדר, 
ידיד אמת.

גם כשניגשתי למלאכת הגמירה, הבנתי שהדבר אינו כה קל.
נכנסתי לאתר,
ראיתי שם סרטון של בחורה נקשרת, מוצלפת ומוצצת בחדוה רבה.
זה היה מעושה ודוחה.
עוד סרטון ועוד...
ובסופו של דבר הגיע  סרט פשוט. בו נראתה בחורה, יושבת עירומה, ומשתמשת באצבעה על מנת לגמור.
לא היתה שם מוסיקת רקע, לא אנשים מסביב, לא מבטים שמוגנבים אל המצלמה כדי שיראו שהיא נהנית מהאקסהביציוניסטיות...
סתם בחורה מאוננת. בעדינות. 
זה היה אחד מקטעי הוידאו הכי יפים שפגשתי מימי.
ניסיתי ללמוד גם.
לקח לא מעט זמן להבין איפה כן, איפה לא, איפה זה נעים, ואיפה סתם מגרה עצבים חשופים..
ובמשך תקופה ארוכה לא הבנתי למה אני נהנית, אבל...
לא גומרת.
מאחר ובמהלך השנים באמת שלא הייתי יכולה לזכות בתואר הגומרת הסדרתית (אולי אפילו בנגטיב המושלם שלו), התחלתי לחשוב שאולי אני "דפוקה".
מי יודע, אולי נשחק לי הדגדגן,
או ששכחו לחלק לי נקודת G בתור להוולד...
זה היה מתסכל.

ערב אחד,
לקחתי את חברי המסאג'ר והתיישבתי לבד בסלון.
הפעלתי והעברתי, ליטפתי והצמדתי.
היה נעים, 
מאוד נעים.
מצאתי את נקודות ה"כמעט" שכה אהבתי וכה תיעבתי...
ולרגע נפלטה לי אנקה.
התבישתי בעצמי,
מה פתאום קולות?
קולות זה מה שאת עושה כדי שהוא יהיה מרוצה ויהיה משוכנע שהנה, הוא כבש את היעד.
מה קולות עכשיו, מה?
הקול הזה, עד כמה שזה היה מוזר,
גרם לי להרגיש קרובה בפרומיל נוסף אל האביונה.
ממש ממש תיכף...
אחרי כמה דקות הרשיתי לעצמי עוד גניחה שקטה קטנה.
הו!
שוב קפיצה אלי גמר.
כשהרשיתי לעצמי לייבב לעצמי בשקט, לנשום בחוזקה בלי להרגיש מפגרת,
להבין שמותר לי לעשות קולות גם עם עצמי לבד, 
שקולות הם לא חלק מתהליך פיתוי, אלא חלק מתהליך העיבוד שלי את התחושה...
אנה פתאום גמרה.
וגמרה חזק.

זה עוד דורש ריכוז מאסיבי,
הסחות דעת לא מאפשרות לי חופש אביוני,
אבל...
אנה למדה לגמור. 
ולא רק יחסים שאמורים להספיק לשנה,
אלא גם סתם, כך,
לגמור.

כן ירבו!