סיד-חרטא...

אני עובדת איתן.
רואה את השמות שלהן, מכירה את הסיפורים שלהן.
אני יודעת מי פגע בהן, ואיך.
וכמה.
בעיקר כמה.
אני קמה בבוקר ונוסעת כדי להתמודד עם הסיפורים שלהן.
וחוזרת כמה שעות אחר כך כשהכל עוד מהדהד.
אני לא רואה סרטים עם סצנות אונס.
לא רואה סרטים עם אלימות.
לא יכולה להכיל את המחשבה שהדברים האלה קורים גם ״מחוץ לעבודה״.
והם קורים...
ואני קטנה מלהכיל.
אני סופגת את הכאב שלהן, 
ומנסה להחזיר קצת אהבה.
להסתכל להן בעיניים.
להחזיק להן את היד.
כל זאת דרך שפופרת הטלפון, או מדי פעם אפילו פנים אל פנים.
לא מבינה איך מישהו מסוגל להכאיב כך, להשפיל כך, להקטין כך אדם אחר.
לפעמים לילדה, או לילד. לפעמים סתם לחלש/ה ממנו...

ואז... 
באפר.

אני לובשת את מחוך הנפש שלי.
יוצאת מתוך עצמי ומתיישבת לרגליך.
מושיטה לך על טס את יישותי.
ומוסרת לך את השליטה בי.
מתמסרת באהבה.

בהסכמה הדדית.