לפני 18 שנים. 7 באוקטובר 2006 בשעה 20:02
אנחנו חיים בציפייה מתמדת לנס. בכוחותינו האחרונים אנו מאמינים... מקווים... מחכים... והנס לא בא ולא מגיע.
אז אנחנו מתעייפים, סוגרים את החלון והולכים לישון. ושם... בין הריק והחושך של הלילה, אנחנו מוצפים מחדש עם רצון עז לחכות, לקוות ולהאמין. ואין לנו את הכוחות להילחם בזה. להתנגד. כבר אין לנו כוחות לכלום.
ואנחנו כל כך רוצים שיקרה כבר נס... נס אשר אנו מצפים לו, אך תמיד מפתיע... ואנחנו עוצמים את העיניים... ולוחשים לעצמנו...
- שיקרה כבר
- שיקרה כבר
- שיקרה כבר
והנה הוא קורה. אלא שמשום מה, אנחנו מתאכזבים ומחביאים את הדמעות בעיניים. הרי אנחנו חיכינו לו כל כך הרבה זמן. והוא קרה.
ואז אנחנו בכוחות האחרונים... חיים שוב בציפייה לנס. לנס אחר. נס חדש וצפוי, אך כמו תמיד – מפתיע.
