סיפור חלקי

השיר הזה עשה לי אוקיינוס של מצב רוח טוב בדרך לעבודה 😄

Looking back at the beginning of this
And how life was
Just you and me and love and all of our friends
Living life like an ocean
Now the currents slowly pulling me down
It's getting harder to breath
It won't be too long and I'll be going under
Can you save me from this

It's not my time,
I'm not going
There's a fear in me
It's not showing
This could be the end of me
And everything I know
Oh, I won't go

I look ahead to all the plans that we made
And the dreams that we had
I'm in a world that tries to take them away
Oh, but I'm taking them back
All this time I've just been to blind to understand
What should matter to me
My friend, this life we live
Is not what we have, it's what we believe

It's not my time
I'm not going
There's a fear in me
It's not showing
This could be the end of me
And everything I know
Oh, It's not my time
I'm not going
There's a fear in me
Now I know that
This could be the end of me
And everything I know
Oh, I won't go
I won't go

It might be more than you believe
It might be something you can't see
It's not my time
I'm not going
There's a fear in me
It's not showing
This could be the end of me
And everything I know
It's not my time
I'm not going
There's a will in me
Now it's gonna show
This could be the end of me
And everything I know
I won't go
There might be more than you believe
There might be more than you can see

It's not my time
I'm not going
There's a fear in me
It's not showing
This could be the end of me
And everything I know
It's not my time
I'm not going
There's a will in me
Now I know it
This could be the end of me
And everything I know
I won't go

I won't go!
No I wooooon't gooooo down!

- שלום, אני בקשר למודעה. את מוסרת לב לידיים טובות?

- אני.

- משומש?

- כן. הוא אהב אדם אחד כמעט שלוש שנים.

- מה?! שלוש שנים בשימוש – זאת תקופה די ארוכה! ולמה את רוצה למסור?

- כי הבעלים הקודם שלו השתמש בו שלא כצורך. הוא שבר אותו, שיחק עימו, דקר בו חפצים חדים... הלב כאב, דימם, אבל בכל זאת מילא את ייעודו העיקרי: לאהוב אותו... ויום אחד, האדם שלו הוא היה שייך, ניפץ אותו...

- מה זאת אומרת - ניפץ?! היית כבר במעבדת תיקונים? מה אמרו לך?

- שלא ניתן לשחזור...

- אז למה בכלל פרסמת מודעה? האומנם את חושבת שלמישהו יש צורך בליבך המנופץ?

- אני מאמינה כי קיים בעולם אדם, אשר יוכל להדביק את הרסיסים. מאמינה, כי הוא לא יחסוך בשביל זה זמן ואהבה. מאמינה, שהוא יוכל לתת לו חיים שניים.

- אני... אני מוכן לנסות. זה כמובן לא יהיה פשוט, אבל התוצאה שווה את המאמץ. את יכולה לספק לי ערבויות כלשהן? אם אכן אצליח לשחזר אותו, להחיות את ליבך... כמה זמן עוד הוא יוכל לאוהב?

- בינתיים הוא פועם...

- במודעה שלך ציינת, שתמסרי את הלב רק בתנאי אחד...

- כן. אני חייבת לדעת, שאתה לא תנסה להכאיב לו.

- לצערי, אני לא יכול לחזות את העתיד. אני לא יכול להבטיח לך בוודאות, כי הוא לא יסבול יותר. כל שאני יכול נכון להיום, זה לתת לך את הלב שלי במקום...

- אני מסכימה!

- גם אני מקבל את תנאי ההסכם.

- אז, נתראה מחר?! בשביל ההחלפה?

- כן. להתראות, אהובתי.

- מחכה למחר, אהובי...

אחד השירים היותר אהובים עליי של Creed, מתוך אלבום Weathered:

Please come now I think I'm falling
I'm holding on to all I think is safe
It seems I found the road to nowhere
And I'm trying to escape
I yelled back when I heard thunder
But I'm down to one last breath
And with it let me say
Let me say

Hold me now
I'm six feet from the edge and I'm thinking
That maybe six feet
Ain't so far down

I'm looking down now that it's over
Reflecting on all of my mistakes
I thought I found the road to somewhere
Somewhere in His grace
I cried out heaven save me
But I'm down to one last breath
And with it let me say
Let me say

Hold me now
I'm six feet from the edge and I'm thinking
That maybe six feet
Ain't so far down

Sad eyes follow me
But I still believe there's something left for me
So please come stay with me
'Cause I still believe there's something left for you and me
For you and me
For you and me

Hold me now
I'm six feet from the edge and I'm thinking.

היא – "אני מרגישה כבולה אליך, ואהבה אמיתית חייבת להיות חופשית!"
הוא (נאנח) – "תביאי את החבל ההוא" – לוקח חבל, קושר קצה אחד לרגלו ושני לרגלה, מהדק – "נשחק משחק קטן, בא לך?"
היא (לא מבינה אותו) – "שיהיה.."
הוא: "החבל הזה יסמל את האהבה שלנו. דמייני שאני משחרר אותך ונותן לך חופש – לכי."
היא הולכת כמה מטרים והחבל נגמר – "אני לא יכולה ללכת יותר" (עם חיוך של אמרתי לך) – "האהבה שלך לא נותנת לי!"
הוא מתקן אותה בעדינות – "האהבה שלנו. ועכשיו תנסי בכל זאת. תמשכי חזק."
היא מנסה, אבל החבל חותך:
- "כואב לי!"
הוא מוציא פיסת בד, מתקרב אליה, משחרר את החבל, מלפף בד על רגלה, שוב פעם קושר את החבל. מתרחק.
- "תנסי שוב. חזק!"
היא מנסה שוב. הפעם פניו מביאות כאב – עכשיו החבל חותך לו.
"עכשיו לא כואב לי" – היא אומרת – "אבל אני בכל זאת לא יכולה ללכת ממך, החבל לא נותן לי!"
הוא – "ועכשיו תנסי להכין ארוחת ערב."
היא מתחילה, אך החבל לא נותן לה לזוז חופשי.
- "מפריע לי!" (היא מתלוננת)
- "טוב" – הוא אומר – מתקרב אליה. מנשק. מחבק. היא נמסה בידיו העדינות – "בואי ננסה ביחד."
הם מכינים ביחד ארוחת ערב, הוא עוזר לה ולא מתרחק.
"אז" – הוא אומר לה כשהם מתיישבים לאכול – "לא שכחת שאנחנו עדיין קשורים, נכון?"
"אוי!" – היא נזכרת בחיוך – "שכחתי."
הוא משחרר את החבל והם אוכלים. אחרי האוכל:
- "את בכלל הבנת משהו?" – הוא שואל
- "מה הייתי אמורה להבין בדיוק?"
הוא (שוב נאנח) – "מטומטמת שלי, בואי לישון!"

ורק בלילה, הוא לא מצליח להירדם וממשיך בראשו את הדושיח איתה:
- את היית צריכה להבין, שאם תנסי להתרחק ממני, בשמחה או בעצב, ישר תרגישי את החבל מחזיק בך. האהבה תפריע לך. אבל אם אנחנו ביחד, את שוכחת שהחבל בכלל קיים, ושמשהו מגביל אותך.
- ולמה קשרת לנו דווקא רגליים? – היא שואלת.
- כי בחיים אמיתיים, החבל הזה קושר לבבות שלנו – הוא עונה.
- ולמה אחר כך ליפפת בד על הרגל שלי, ולעצמך לא? – היא ממשיכה.
- בלי הבד חשת כאב. הבד הם רגשותייך אשר התקשו. אבל אם את לא מרגישה כאב, זה לא אומר שלי לא כואב. את הרי זוכרת שבחיים אמיתיים הלבבות הם שקשורים ולא הרגליים?

היא לא תענה לו, והוא יחשוב רק לעצמו, שהבעיה ניתנת לפיתרון, אם יש מספריים או סכין בהישג יד, והוא לא יוכל לעשות דבר.
אבל הוא לעולם לא יגלה לה את זה, כי הוא לא מוכן לאבד אותה, כי הוא מוכן לסבול כל כאב, בכדאי שתהיה איתו. כי הוא אוהב אותה.

זה היה עוד בוקר של מגרנה מייאשת, כזאת שגורמת לי לאי תפקוד כללי וריצה לקופת חולים שכונתית שלנו, על מנת שאוכל להתחיל את יומי עם זריקת Abitren (משכך כאבים שגם כן לא תמיד עוזר).
בסביבות השעה 08:30, התיישבתי ליד חדר אחות עם זריקה והפנייה בידי, כשהגיע איש זקן, כבן 80 להערכתי, להוריד תפרים מידו הימנית.
היה ניכר עליו כי הוא מאוד ממהר, והוא אמר לי בקול רועד קלות מהתרגשות שיש לו משהו מאוד חשוב ב-9 בבוקר.
אמרתי לו שהוא מוזמן להיכנס לפניי ושכבר יש מישהו בפנים.

האיש התיישב מולי, וכשראיתי אותו מסתכל עם עצב בעיניו כל שנייה על מחוגי השעון ועל דלת של חדר האחות, לא התאפקתי ושאלתי:
- יש לך כנראה תור דחוף לרופא, אם אתה כל כך ממהר?
- לא, לא בדיוק... אני צריך להספיק להגיע לבת חולים, להאכיל את אשתי החולה – הוא ענה לי
שאלתי אותו מה שלומה. האיש הזקן ענה לי שלמרבה הצער היא אובחנה במחלת אלצהיימר.
בזמן ששוחחנו, יצאה האחות מחדרה וזרקה לנו שהיא תתפנה בעוד רבע שעה. הסתכלתי על השעון ושאלתי את האיש האם אשתו תדאג אם הוא יאחר.
להפתעתי המוחלטת, הוא אמר לי, שהיא כלל לא מזהה אותו בחמש שנים אחרונות.
- היא אפילו לא יודעת מי אני עבורה – הוסיף האיש, בהרבה צער
- ואתה בכל זאת הולך לשם כל בוקר, למרות שהיא כלל לא יודעת מי אתה?! – נפלט לי בתדהמה
הוא חייך, טפח לי על היד בצורה אבהית משהו, וענה:
- היא לא יודעת מי אני, אבל אני יודע מי היא.
לא החלפנו יותר מילה...

כשהוא נכנס לאחות, חשתי צמרמורות... חשבתי לעצמי:
האם זאת היא אהבה אמיתית, עליה אני חלמתי כל חיי?
כי ללא כל ספק, למרות מחלתה, היא אישה מאושרת, אם יש לה בעל כה אוהב ודואג.

הרי שאהבה אמיתית – היא לא תשוקה פיזית ולא סתם רומנטיקה.
אהבה אמיתית – היא היכולת לקבל את הכל – כל מה שהיה, כל מה שיש ואת כל מה שיהיה...

בבית חולים אחד, באותו חדר אשפוז, שכבו שני חולים אנושים. היו להם מיטות זהות לחלוטין ותנאים שווים...
ההבדל היחיד היה בכך שאחד מהם יכל לראות את החלון היחיד שהיה בחדר, והשני לא – אך לידו היה כפתור המצוקה.
עבר הזמן, עונות השנה התחלפו להן... זה ששכב ליד החלון, סיפר לשכן שלו על כל מה שהוא ראה בחוץ: על החוטים של גשם שיורד, על הצמחייה שמתחילה לפרוח באביב הצעיר, על השמש הזוהרת והקורנת ביופייה ,או שכבר שוב נושרים העלים בסתיו... שברחובות הולכים אנשים, נוסעות מכוניות... שיש שם עולם.
והנה קרה שחולה הראשון, זה ששכב ליד החלון, חש ברע בלילה. הוא ביקש מהשכן שלו להזעיק את האחות, אך ההוא משום מה לא עשה זאת. והחולה ששכב ליד החלון נפטר.
למחרת, אשפזו בחדר חולה אחר, והוותיק ביקש שאם כבר, לשים אותו ליד החלון.
בקשתו נענתה – והוא ראה סוף-סוף... שהחלון משקיף על קיר בטון, קר ואפור, וחוץ ממנו לא רואים דבר. הוא שתק זמן מה, ולאחר מכן ביקש מהשכן החדש שלו:
- אתה יודע מה, אם הלילה אני ארגיש לא בטוב... אל תזעיק את האחות.

שעות קטנות של הבוקר אביבי נעים. השמש עוד לא זרחה, אך אני כבר התעוררתי וכעת יושב במיטה שלנו. אני מתבונן בך, וחושב לעצמי, עד כמה שאת מדהימה, במיוחד כשאת ישנה.
אני מתבונן בך, חולמת חלום מתוק, מסתכל על שיערך הפזור, היורד אל כתפיך כמפל הנופל מההר אל גלי הנהר, על פנייך היפות, על שפתייך הרכות והמתוקות כדבש – הכול מדהים בך היום.
מתיישב לידיך, חושש מלהטריד את החלום המתוק שלך, ומתענג ביופייך, לא מסוגל להסיט מבט. השמש החמה מתחילה לבצבץ באופק, ודקה אחרי דקה, החדר התמלא בזוהר של אור הבוקר, רך ונעים.
אור השמש מתקרב אליך לאט לאט, צעד אחר צעד, והנה את, מרגישה את נגיעות הרכות שלו, מתעוררת ופוקחת את עינייך הירוקות, כעלי אביב. והשמש אשר משתקפת בהן, נותנת להן ניצוצות קסומים ומרתקים.

אני חוזר מעט למציאות מהריחוף שלי ומאחל לך בוקר טוב. ואת, מהממת כל כך, מחייכת חיוך מתוק ומלא חן, לוחשת לי בוקר טוב, ואני מבין, שבשביל המבט הזה ובשביל החיוך הזה אני מסוגל לתת כל העושר שבעולם.
אני מביט בעינייך, ובשקט, כמעט בלחש, אומר לך, שאני אוהב אותך. ובאותו הרגע, עינייך בוקרות בניצוצות... לא, זאת לא השמש שהשתקפה בהן, פשוט את נהיית הרגע בן אדם הכי מאושר על פני האדמות.
את התקרבת אליי במהירות וחיבקת אותי כל כך חזק, כאילו שלעולם לא רצית לעזוב אותי יותר, ולחשת לי, שגם את אוהבת אותי. אני חיבקתי אותך בעדינות ונישקתי ברכות את שפתייך.
שני אנשים מאושרים לחלוטין, התאחדו בנשיקה אחת, חיבקו אחד את השני בחום ואהבה. השמש האירה את פנינו הזוהרות. אנחנו היינו סוף-סוף מאושרים, כפי שמעולם לא היה איש לפנינו.
הזמן התחיל להיעצר ובקרוב נעצר כליל. חוגים של השעון עמדו דום, וסביבנו שררה דממה מוחלטת, בה נשמעו רק פעימות שקטות, של שני לבבות מאוהבים. העולם הזה נברא רק עבור שנינו.

באותו הרגע, מרחוק נשמע צליל מוכר, שהרס את העולם היפה שלנו, את האידיליה והשלווה הטהורה.
באי-רצון את הרפת את החיבוק, הסתכלת בעיניי, ואמרת, - "סליחה מותק, אל תכעס עליי... שיהיה לך רק טוב... להתראות", - והתפוגגת כמו ערפל, בתוך החיבוק שלי.

הצליל הלך והתחזק. אני פקחתי את עיניי, קמתי וניגשתי לשעון המעורר שעל השולחן, אשר הראה 08:30 בדיוק.
השמיים מעבר לחלון היו מכוסים בעננים אפורים והגשם דקיק שירד בחוץ, טפטף בשקט על זכוכית החלון. אנשים מתחבאים תחת המטריות, הלכו לאט ברחובות השטופים, כל אחד בכיוון שלו...

החלום המתוק התפוגג, אלא שאת נשארת בלבי – יפה ומקסימה, מרתקת ונוגעת כל כך, עם מבט כובש, עם חיוך מלא חן, ועם עיניים ירוקות כעלי אביב, הנוצצות מאושר...

זוהי אהבה שלא הייתה כמוה. זוהי אהבה שעוד לא הספיקה לפרוח...
אני אוהב אותך, מתוקה שלי... ומסרב להאמין, שאת לא איתי יותר...

אדון בעל הבית

ביצוע: אלונה דניאל
מילים: אלונה דניאל
לחן: אלונה דניאל

כשהלילה יורד
מתגנבים אל ביתי הספקות שלי
בידים רזות וקרות הם נוגעים בכתפי
לוחשים באוזני אזהרות ופחדים
על הקיר מציירים לי צללים של שדים
או אולי ילדים
על הקיר מרקדים

אני לא יכולה לסלוח לך
שאני אוהבת אותך
שאני אוהבת אותך
אדון בעל הבית

כשאתה מתרחק
הפחד אוחז בי ולא מרפה
בשבילך קצת ניתוק זה טבעי
בשבילי זו בגידה
כבר קשה לעמוד בשניה של בדידות
המשחק התמים שהפך התמכרות
ולך השליטה

אני לא יכולה לסלוח לך...

נערה יפה שלי

ביצוע: אג'אר
מילים: יפית אביטן
לחן: אג'אר

נערה יפה שלי
אהובה מחמד עיני
לך אתן את לבבי
לך אתן את נשמתי

ומתוך טיפות של יין
ניבטות בי זוג עיניים
נוצצות הן משמחה
ואומרות אני שלך

נערה יפה שלי
את נולדת למעני
את שלי כן את שלי
כי אותך אוהב אני

ומתוך טיפות של יין...

היה לנו טוב

ביצוע: מולי שי
מילים: מולי שי
לחן: מולי שי

את יודעת לצחוק
לדבר בשניים
וכשיש לי אותך
הכל זורם עם המים
מחכה לגשם
שלא יאחר
וישטוף את פנייך
ולא ייעצר

מצייר את החושך
על זגוגית החלון
את תבואי לפתע
ותאמרי "היי אדון"
אם תגיעי הלילה
אז אשטוף את גופך
אצייר את פנייך
אל תשאלי אותי איך

את רואה שזה נגמר
היה לנו טוב וזה עבר
אולי שוב נפגש
ונקבל את מה שיש

את יודעת לרקוד
ולעוף לשמיים
וכשיש לך אותי
את רוקדת בשניים
את בונה את הקצב
אני לא מוותר
מעבירה את המסר
רק שלא ייעצר
רק שלא ייגמר

והנה הוא כבר בא
את רוקדת בלי סוף
מחוץ למסיבה
אותך הוא יטרוף
ואת יפה הלילה
הוא רוצה את גופך
את תתני לו הכל
ותשאלי אותו איך

את רואה שזה נגמר...

אני אוהב בך הכל
ותראי בעיניים
כשאת מפנקת
הכל זורם עם המים
מחכה לגשם
שלא יאחר
וישטוף את גופך
ולא ייעצר

את רואה שזה נגמר...