בבית חולים אחד, באותו חדר אשפוז, שכבו שני חולים אנושים. היו להם מיטות זהות לחלוטין ותנאים שווים...
ההבדל היחיד היה בכך שאחד מהם יכל לראות את החלון היחיד שהיה בחדר, והשני לא – אך לידו היה כפתור המצוקה.
עבר הזמן, עונות השנה התחלפו להן... זה ששכב ליד החלון, סיפר לשכן שלו על כל מה שהוא ראה בחוץ: על החוטים של גשם שיורד, על הצמחייה שמתחילה לפרוח באביב הצעיר, על השמש הזוהרת והקורנת ביופייה ,או שכבר שוב נושרים העלים בסתיו... שברחובות הולכים אנשים, נוסעות מכוניות... שיש שם עולם.
והנה קרה שחולה הראשון, זה ששכב ליד החלון, חש ברע בלילה. הוא ביקש מהשכן שלו להזעיק את האחות, אך ההוא משום מה לא עשה זאת. והחולה ששכב ליד החלון נפטר.
למחרת, אשפזו בחדר חולה אחר, והוותיק ביקש שאם כבר, לשים אותו ליד החלון.
בקשתו נענתה – והוא ראה סוף-סוף... שהחלון משקיף על קיר בטון, קר ואפור, וחוץ ממנו לא רואים דבר. הוא שתק זמן מה, ולאחר מכן ביקש מהשכן החדש שלו:
- אתה יודע מה, אם הלילה אני ארגיש לא בטוב... אל תזעיק את האחות.
לפני 17 שנים. 13 במרץ 2007 בשעה 22:31