סיפור חלקי

זה היה עוד בוקר של מגרנה מייאשת, כזאת שגורמת לי לאי תפקוד כללי וריצה לקופת חולים שכונתית שלנו, על מנת שאוכל להתחיל את יומי עם זריקת Abitren (משכך כאבים שגם כן לא תמיד עוזר).
בסביבות השעה 08:30, התיישבתי ליד חדר אחות עם זריקה והפנייה בידי, כשהגיע איש זקן, כבן 80 להערכתי, להוריד תפרים מידו הימנית.
היה ניכר עליו כי הוא מאוד ממהר, והוא אמר לי בקול רועד קלות מהתרגשות שיש לו משהו מאוד חשוב ב-9 בבוקר.
אמרתי לו שהוא מוזמן להיכנס לפניי ושכבר יש מישהו בפנים.

האיש התיישב מולי, וכשראיתי אותו מסתכל עם עצב בעיניו כל שנייה על מחוגי השעון ועל דלת של חדר האחות, לא התאפקתי ושאלתי:
- יש לך כנראה תור דחוף לרופא, אם אתה כל כך ממהר?
- לא, לא בדיוק... אני צריך להספיק להגיע לבת חולים, להאכיל את אשתי החולה – הוא ענה לי
שאלתי אותו מה שלומה. האיש הזקן ענה לי שלמרבה הצער היא אובחנה במחלת אלצהיימר.
בזמן ששוחחנו, יצאה האחות מחדרה וזרקה לנו שהיא תתפנה בעוד רבע שעה. הסתכלתי על השעון ושאלתי את האיש האם אשתו תדאג אם הוא יאחר.
להפתעתי המוחלטת, הוא אמר לי, שהיא כלל לא מזהה אותו בחמש שנים אחרונות.
- היא אפילו לא יודעת מי אני עבורה – הוסיף האיש, בהרבה צער
- ואתה בכל זאת הולך לשם כל בוקר, למרות שהיא כלל לא יודעת מי אתה?! – נפלט לי בתדהמה
הוא חייך, טפח לי על היד בצורה אבהית משהו, וענה:
- היא לא יודעת מי אני, אבל אני יודע מי היא.
לא החלפנו יותר מילה...

כשהוא נכנס לאחות, חשתי צמרמורות... חשבתי לעצמי:
האם זאת היא אהבה אמיתית, עליה אני חלמתי כל חיי?
כי ללא כל ספק, למרות מחלתה, היא אישה מאושרת, אם יש לה בעל כה אוהב ודואג.

הרי שאהבה אמיתית – היא לא תשוקה פיזית ולא סתם רומנטיקה.
אהבה אמיתית – היא היכולת לקבל את הכל – כל מה שהיה, כל מה שיש ואת כל מה שיהיה...