שעות קטנות של הבוקר אביבי נעים. השמש עוד לא זרחה, אך אני כבר התעוררתי וכעת יושב במיטה שלנו. אני מתבונן בך, וחושב לעצמי, עד כמה שאת מדהימה, במיוחד כשאת ישנה.
אני מתבונן בך, חולמת חלום מתוק, מסתכל על שיערך הפזור, היורד אל כתפיך כמפל הנופל מההר אל גלי הנהר, על פנייך היפות, על שפתייך הרכות והמתוקות כדבש – הכול מדהים בך היום.
מתיישב לידיך, חושש מלהטריד את החלום המתוק שלך, ומתענג ביופייך, לא מסוגל להסיט מבט. השמש החמה מתחילה לבצבץ באופק, ודקה אחרי דקה, החדר התמלא בזוהר של אור הבוקר, רך ונעים.
אור השמש מתקרב אליך לאט לאט, צעד אחר צעד, והנה את, מרגישה את נגיעות הרכות שלו, מתעוררת ופוקחת את עינייך הירוקות, כעלי אביב. והשמש אשר משתקפת בהן, נותנת להן ניצוצות קסומים ומרתקים.
אני חוזר מעט למציאות מהריחוף שלי ומאחל לך בוקר טוב. ואת, מהממת כל כך, מחייכת חיוך מתוק ומלא חן, לוחשת לי בוקר טוב, ואני מבין, שבשביל המבט הזה ובשביל החיוך הזה אני מסוגל לתת כל העושר שבעולם.
אני מביט בעינייך, ובשקט, כמעט בלחש, אומר לך, שאני אוהב אותך. ובאותו הרגע, עינייך בוקרות בניצוצות... לא, זאת לא השמש שהשתקפה בהן, פשוט את נהיית הרגע בן אדם הכי מאושר על פני האדמות.
את התקרבת אליי במהירות וחיבקת אותי כל כך חזק, כאילו שלעולם לא רצית לעזוב אותי יותר, ולחשת לי, שגם את אוהבת אותי. אני חיבקתי אותך בעדינות ונישקתי ברכות את שפתייך.
שני אנשים מאושרים לחלוטין, התאחדו בנשיקה אחת, חיבקו אחד את השני בחום ואהבה. השמש האירה את פנינו הזוהרות. אנחנו היינו סוף-סוף מאושרים, כפי שמעולם לא היה איש לפנינו.
הזמן התחיל להיעצר ובקרוב נעצר כליל. חוגים של השעון עמדו דום, וסביבנו שררה דממה מוחלטת, בה נשמעו רק פעימות שקטות, של שני לבבות מאוהבים. העולם הזה נברא רק עבור שנינו.
באותו הרגע, מרחוק נשמע צליל מוכר, שהרס את העולם היפה שלנו, את האידיליה והשלווה הטהורה.
באי-רצון את הרפת את החיבוק, הסתכלת בעיניי, ואמרת, - "סליחה מותק, אל תכעס עליי... שיהיה לך רק טוב... להתראות", - והתפוגגת כמו ערפל, בתוך החיבוק שלי.
הצליל הלך והתחזק. אני פקחתי את עיניי, קמתי וניגשתי לשעון המעורר שעל השולחן, אשר הראה 08:30 בדיוק.
השמיים מעבר לחלון היו מכוסים בעננים אפורים והגשם דקיק שירד בחוץ, טפטף בשקט על זכוכית החלון. אנשים מתחבאים תחת המטריות, הלכו לאט ברחובות השטופים, כל אחד בכיוון שלו...
החלום המתוק התפוגג, אלא שאת נשארת בלבי – יפה ומקסימה, מרתקת ונוגעת כל כך, עם מבט כובש, עם חיוך מלא חן, ועם עיניים ירוקות כעלי אביב, הנוצצות מאושר...
זוהי אהבה שלא הייתה כמוה. זוהי אהבה שעוד לא הספיקה לפרוח...
אני אוהב אותך, מתוקה שלי... ומסרב להאמין, שאת לא איתי יותר...
לפני 17 שנים. 5 בנובמבר 2006 בשעה 16:10