בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

סיפור חלקי

לפני 18 שנים. 7 באוקטובר 2006 בשעה 20:02

אנחנו חיים בציפייה מתמדת לנס. בכוחותינו האחרונים אנו מאמינים... מקווים... מחכים... והנס לא בא ולא מגיע.
אז אנחנו מתעייפים, סוגרים את החלון והולכים לישון. ושם... בין הריק והחושך של הלילה, אנחנו מוצפים מחדש עם רצון עז לחכות, לקוות ולהאמין. ואין לנו את הכוחות להילחם בזה. להתנגד. כבר אין לנו כוחות לכלום.
ואנחנו כל כך רוצים שיקרה כבר נס... נס אשר אנו מצפים לו, אך תמיד מפתיע... ואנחנו עוצמים את העיניים... ולוחשים לעצמנו...
- שיקרה כבר
- שיקרה כבר
- שיקרה כבר
והנה הוא קורה. אלא שמשום מה, אנחנו מתאכזבים ומחביאים את הדמעות בעיניים. הרי אנחנו חיכינו לו כל כך הרבה זמן. והוא קרה.
ואז אנחנו בכוחות האחרונים... חיים שוב בציפייה לנס. לנס אחר. נס חדש וצפוי, אך כמו תמיד – מפתיע.



לפני 18 שנים. 4 באוקטובר 2006 בשעה 12:44

אף אדם אינו ראוי לדמעות שלך נXXX, ומי שכן ראוי להן, בחיים לא יגרום לך לבכות...

דמעות של מלאכים

ביצוע: אריק איינשטיין
מילים: דן מינסטר
לחן: יוני רכטר

דמעות של מלאכים.
דמעות שקטות
דמעות יפות ועצובות.
זולגות באופק דמעות
ומחפשות...
מה הן מבקשות?
אהה...

כי כשהמלאכים בוכים
בעולם אחר,
אז בעולם הזה
עצוב לנו יותר.

דמעות של מלאכים.
מדוע הם בוכים המלאכים?
אולי בגלל שזה לא קל
להיות מלאך,
בעולם עצוב כל כך.

כי כשהמלאכים בוכים....

וגם אנחנו כאן
רוצים לבכות יחד איתם
מה לעשות?...
רוצים לבכות והדמעות
אינן יורדות,
הדמעות אינן זולגות.

כי כשהמלאכים בוכים....

לפני 18 שנים. 3 באוקטובר 2006 בשעה 20:40

נXXX, כמה שאני כמה כבר להתאחד איתך! מתוקה, אני מרגיש את האש בוערת בתוכי, את תשוקה המטריפה, פשוט לחבק אותך ולנשק אותך, את שפתייך העדינות, נשיקות מתוקות-מתוקות, ולאחר מכן שוב לגעת בהן בעדינות ולמצוץ אותן קלות, לנשוך בתשוקה, לשאוב אותן פנימה, לגנוח מהנאה, לחדור אליך ולגעת בך עם הלשון. להתנשק ולהתנשק, עד שיסתובב הראש, עד שתרגישי קלה ומרחפת, וגופך יצלול לעומקים הנעימים של חום ותשוקה... ורק אז אני אתפוס אותך על הידיים ואקח אותך למיטה.

שני עלים הסתחררו בשמיי סתיו, ואפילו רוחות העזות של הסתיו לא יכלו להפריד בניהם. ממשוב למשוב, הם קפצו ביחד והתרוממו למעלה, לשמיים.
והיה להם כל כך מאושר וטוב ביחד, ואף אחד בעולם הזה, לא היה מסוגל להפריע לשני העלים היפיפיים והמאוהבים זה בזה.
לאחר זמן מה, רק כאשר משבים פסקו והשתררו שקט ושלווה, גלש זוג המאוהב לאט-לאט על פני האדמה האינסופית, המדהימה ביופייה הסתווי, והיה נראה, כי כל המרחב הקסום הזה שייך רק להם.
וממש ליד האדמה, אחד העלים תפס את השני ועם זהירות מרבית הניח אותו על כיוסי הזהב...

אני אטריף את צווארך עם נשיקות חמות, ואמשיך לרדת יותר ויותר למטה, אפשיט אותך, לאט, בכדי שתרגישי, איך כל חלק ממך נמשך ומתמכר למגע שלי, אך נפשך מתמלאת עם רצון ותשוקה עזים, ואיך שאת מתחילה להרטיב ולזרום, כמו נהר סוער. הידיים שלי יחבקו אותך ויעלו אותנו לגן עדן של עונג. אני אנשק בעדינות את הפטמה שלך, ועם תנועה קלה של הלשון, כמו כנף של פרפר, אשר מתנופפת בשדה פרחים, אגע בקצה הפטמה, אלקק סביבה ואנשוך בתאבה, נשיכות ארוכות ורעבות. ואני אחזור על זה אלף פעם, ואחר-כך אגע עם שפתיי בפטמה השנייה, אייסר ואענה אותה בחושניות, עד שתרגישי מוצפת ומרחפת בכאב מתקתוק.
ואני אוהב כל חלק וחלק בגופך המדהים, והגשים את כל החלומות הכי אינטימיים שלנו, ושזה ימשך כך שעות, ימים, לילות, יממות, שבועות, חודשים, שנים, עשורים...
שימשך כל החיים, וכל פעם בזריחה, אני אחדור בין רגלייך ואכנס לתוכך לאט ובעדינות, במהירות ובעוצמה, על מנת שתוכלי לזכור כל לילה שלך איתי, שתוכלי להתענג על כל שנייה ומכל מילימטר של מגע בינינו, קל, עדין, כואב ומשחרר...
וכאשר תחדור קרן שמש ראשונה, את תלחשי בשקט את שמי, ואני אטבע בעינייך הנוצצות ושביעות רצון, בכדי להיות עם המלאכית המתוקה שלי לעד..!

לפני 18 שנים. 29 בספטמבר 2006 בשעה 22:11

זהו שרוך ראשון מהעבר הלא רחוק...

אי אפשר להרוג את הזיכרון. הוא שולף את הדברים הכי קטנים מן העבר, יישר לתודעה ועם הנאה סדיסטית גורם לי להתפעל.

...אני מסתכל בעבר הלא רחוק עם עיניי זכוכית, לא מסוגל להסיט את המבט ולא לעצום את העיניים....

- אני אוהבת אותך – את אמרת באותו לילה הכי משמעותי בחיי, והכוכבים שבשמיים התחרו עם ברק וניצוצות בעינייך.

- אני אוהבת אותך – את אמרת, והחומה כה מטופחת שלי קרסה לרגלייך.

- אני אוהבת אותך – את אמרת, ופתאום החסרתי פעימה לראשונה מהמילים שלך.

- אני אוהבת אותך – את אמרת, וכל העולם זז הצידה, מפנה לך מקום.

- ואני אוהב אותך – אני לחשתי... אלא שאת כבר לא כאן יותר...

לפני 18 שנים. 26 בספטמבר 2006 בשעה 16:18

החיים מפגישים אנשים שונים, הם דוחפים את האנשים אחד לשני.
אנשים אשר מעולם לא נפגשו ומעולם לא שמעו אחד על שני, פתאום נתקלים זה בזה ברחוב, במסעדה, או איפשהו באינטרנט.
אנשים אשר גורלם להיפגש – נפגשים.

אולי בגלל שהם נולדו תחת כוכב אחד, יש להם את אותם הערכים, גורל אחד, דרך משותפת...

לפעמים זה מוזר לי: לדבר איתה, להימשך אליה, להתרגש ממנה, לחשוק בה, לטעום אותה, לגעת בה, לצחוק ולהשתעשע, ולחשוב, כי כל זה כבר היה בעבר.
אולי לא איתה, לא במקום הזה, אך זה היה בעבר... ה"היה" הזה, גורם לי להיזכר בעבר, לכרוך אותו עם ההווה ולהסתכל עם תקווה לעתיד.
לקוות כי בעתיד, ימצא מקום בשביל שתי חתיכות הלב: העבר וההווה.

אנשים חדשים – רגשות חדשים. הרגשות מצטברים, נקשרים ויוצרים פקעת חוטים, אך יש בה רק 3 קצוות:
קצה אחד – ההווה, תמיד בידיים שלנו, עוד קצה – העבר אשר תמיד מסתובב איפשהו לידינו, אותו תמיד ניתן לתפוס אם מאוד רוצים בכך, והקצה השלישי – העתיד, הקצה החמקמק, אותו אנחנו נוכל להחזיק בידיים רק כאשר הוא ייהפך להווה.
ושוב הכול משתלב לתוך פקעת חוטים מסובכת, המורכבת מרגשות שלנו, אשר כולנו קוראים לה: "החיים".

לפני 18 שנים. 21 בספטמבר 2006 בשעה 21:41

אדם אחד הלך על חוף הים ופתאום ראה ילד אשר הרים משהו מהחול וזרק לים.
האדם התקרב וראה, כי הילד מרים מהחול כוכבי-ים. הכוכבים הקיפו אותו בכל מקום. והיה נדמה כי על החול – מיליוני כוכבים, והחוף פשוט מלא בהם לקילומטרים רבים.
- למה אתה זורק את כוכבי-ים האלה למים? – שאל אדם את הילד.
- כי אם הם יישארו על החוף עד מחר בבוקר, הם פשוט ימותו – ענה הילד מבלי להפסיק.
- אבל זה פשוט טיפשי! – צעק האדם. – תסתכל מסביבך! יש כאן מיליונים של כוכבי-ים, החוף פשוט מפוצץ בהם! הרי המאמצים שלך לא ישנו דבר!
הילד הרים את הכוכב הבא, חשב לרגע, השליך אותו לים ואמר:
- לא נכון, המאמצים שלי ישנו המון... בשביל הכוכב הזה.

לפני 18 שנים. 16 בספטמבר 2006 בשעה 21:20

יום לפני לידתו, שאל תינוק את אלוהים:
- אני לא יודע למה אני בא לעולם הזה. מה אני אמור לעשות?

אלוהים ענה לו:
- אני אעניק לך מלאך, אשר תמיד יהיה איתך. הוא יסביר לך הכול.
- אבל איך אני אבין אותו, הרי אני לא מכיר את השפה שלו?
- המלאך ילמד אותך את השפה שלו. הוא ישמור עלייך מכל צרה.
- איך ומתי אני אצטרך לחזור אליך?
- המלאך שלך יגיד לך את הכול.
- ואיך קוראים למלאך שלי?
- זה לא משנה איך קוראים לו, יש לו הרבה שמות. אתה תקרא לו "אמא".

לפני 18 שנים. 14 בספטמבר 2006 בשעה 12:13


3 לאפריל

החיים שלי התחילו היום. הוריי טרם יודעים זאת, אך אני כבר קיימת. אני ילדה.
יהיה לי שיער שחור ועיניים ירוקות. הכול כבר נקבע מראש, אפילו זה, שאני מאוד אוהב פרחים.

16 לאפריל

יש כאלה שאומרים, שאני עדיין לא ממש אדם, שרק האימא שלי קיימת.
אבל אני כן אדם של ממש, בדיוק כמו טיפת מים – בכל זאת מים של ממש. האימא שלי קיימת. ואני קיימת.

25 לאפריל

הפה שלי כבר נפתח. רק תחשבו על זה, שבעוד שנה אני אצחק, ואחר-כך גם אדבר.
ואני יודעת, שמילה הראשונה שלי תהיה – אמא.

30 לאפריל

היום הלב שלי התחיל לפעום לגמרי עצמונית.
מעתה, הוא יפעם בשלווה כל חיי ולעולם לא יפסיק.

4 למאי

אני גודלת מעט בכל יום. ידיי ורגליי מתחילות לקבל צורה.
אבל אני אאלץ לחכות עוד הרבה זמן: עד שרגליים הקטנטנות האלה יוכלו להרים אותי, בכדי שאוכל להגיע עד לידיים של אמא, ועד שידיים הקטנטנות האלה יוכלו לקטוף פרחים ולחבק את אבא.

15 למאי

על הידיים שלי מתחילות לבצבץ אצבעות זעירות. מצחיק עד כמה שהן זעירות!
אני אוכל ללטף עימן את שיערה של אמא.

22 למאי

רק היום הרופא אמר לאמא שלי, שאני חייה כאן, ממש מתחת ללב שלה.
אוי, עד כמה שהיא בטח מאושרת ושמחה! את מאושרת, אמא?

24 למאי

אמא ואבא שלי בטח חושבים, איך לקרוא לי.
אבל הם אפילו לא יודעים, שאני – ילדה קטנה.

9 ליוני

צומח לי שיער. הוא כזה חלק, רך וכהה.
מעניין מאוד, איזה שיער יש לאמא שלי?

12 ליוני

אני כבר מצליחה לראות קצת. מסביבי הכול חשוך. כאשר אמא תביאה אותי לעולם, אני בטוחה, שהוא יהיה מלא באור של שמש ופרחים!
אך יותר מכל דבר אחר שאני רוצה – זה לראות את אמא שלי. איזו את, אמא?

22 ליוני

מעניין, האם אמא שלי שמועת את ליבי פועם בשקט?
יש ילדים אשר באים חולים לעולם. אך הלב שלי חזק ובריא, הוא פועם לו לאט: טוק-טוק, טוק-טוק. תהיה לך בת ביראה – אמא!

28 ליוני

היום אמא שלי הרגה אותי...

לפני 18 שנים. 13 בספטמבר 2006 בשעה 16:49

המלך חלם חלום באחד הלילות – כאילו שנפלו לו כל השיניים, אחת אחרי השנייה.
בחרדה רבה הוא קרא לפרשן החלומות שלו. הפרשן הקשיב למלך בעיון רב וענה לו באי-שקט:
"אדוני, אני חייב לבשר לך בשורה מצערת. אתה תאבד את כל קרוביך, אחד אחרי השני".
המילים הללו העירו כעס רב אצל המלך. הוא הורה לזרוק את הפרשן לצינוק ומייד לקרוא לפרשן אחר. הפרשן השני שמע את חלומו של המלך ואמר:
"אני מאושר לבשר לך בשורה משמחת, אדוני! אתה תחיה חיים ארוכים, ותאריך ימים יותר מכל קרוביך".
המלך שמח מאוד לשמוע את הפרשן וגמל לו ביד רחבה. אנשי החצר היו מאוד מופתעים.
"הרי אתה אמרת למלך בדיוק את אותו הדבר, שאמר פרשן הקודם, אז למה הוא נענש ואתה תוגמלת?" – הם שאלו.
ועל כך קיבלו תשובה: "הכול תלוי בניסוח הדברים".

***************************

הפרסום הזה מוקדש לך, נXXX - מצטער על ניסוח הלא מוצלח של דברי.

לפני 18 שנים. 13 בספטמבר 2006 בשעה 10:49

יום אחד, ישב אדם עיוור על מדרגות הבניין, עם כוס נדבות לרגליו ושלט "אני עיוור, בבקשה תעזרו לי".
איש אחד שעבר לידו נעצר. הוא ראה נכה עם רק כמה מטבעות בתוך הכוס.
הוא שם לו מספר מטבעות בכוס ובלי רשותו כתב מילים חדשות על השלט.

כעבור מספר שעות חזר האיש וראה, כי הכוס מלאה בהרבה שטרות ומטבעות. העיוור זיהה את אותו לפי הצעדים ושאל, האם זה הוא שכתב מחדש את השלט. הוא גם רצה לדעת מה בדיוק הוא כתב.

האיש ענה: "שום דבר אשר יכול להתפרש כאי אמת. אני פשוט שיניתי במעט את המסר". הוא חייך והמשיך בדרכו...

ועל השלט היה כתוב: "עכשיו אביב, אבל אני לא יכול לראות אותו".