סיפור חלקי

מלאך קטן ישב על עננה גבוה גבוה למעלה. הוא השקיף על העיר, אשר נראתה כמו תל נמלים.
פתאום בחלון של בית אחד, הוא הבחין בפנים מוכרות.

"הרי זאת היא", - חשב המלאך והתחיל לגלוש מעטה. והנה הרגליים הקטנטנות שלו נגעו בקרקע.
הוא פתח את דלת הכניסה של הבית וגלש דרך פתח הקטן. עף לקומה השנייה ומצא את עצמו מול אותה הדלת.

עם יד קטנטנה הוא נגע בפעמון של הדלת.
"מי זה?" – שאל קול המוכר לו מהעבר.
- זה אני, המלאך.
- לא מכירה שום מלאך. אתה כנראה טעית בדירה!
- ממש לא, לא טעיתי! זה הרי אני, המלאך... בבקשה תפתחי...
הדלת נפתחה ומלאך ראה אותה. היא כבר הייתה מאוד שונה...
מותשת, חיוורת, בחלוק ישן...
"זאת באמת את? מה קרה לך?!" – שאל המאלך בהתפעלות.
- אנחנו מכירים??? אני רואה אותך בפעם הראשונה. מה אתה צריך? מה אתה עושה פה?
הבחורה הסתכלה עליו עם עיניים עייפות ולא הבינה כלום.
- את לא זוכרת כלום?
- לא. ואני מאוד עייפה ומציעה לך מהר להסתלק מכאן. מה גם שבקרוב בעלי צריך להגיע. אני חושבת, שהוא יהיה מאוד לא מרוצה מלראות זרים בביתו.
היא נכנסה לדירה והתיישבה על הכסא עם הגב למלאך.
המלאך התקרב אליה מאחור, ליטף את גבה וברכות וחיבק אותה.
"אני עכשיו אראה לך משהו, ותבטיח לי, שאתה תעזוב מייד..."
היא הורידה את החלוק, ועל גופה המדהים, על גבה המושלם, באזור השכמות, נראו שתי צלקות איומות...
"ועכשיו בבקשה תלך..."
פתאום צלצלו בדלת והיא כולה התכווצה. קפצה בחיפזון מהכסא ורצה לפתוח את הדלת. זה היה בעלה.
"ומי זה צריך להיות???" – שאל הבעל בכעס.
"הוא כבר עוזב" – הבחורה הסתכלה על מלאך עם מבט נוקב.
"אני רעב, ובעוד 5 דקות אני מתכוון לאכול" – סינן הבעל.
הבחורה מיהרה למטבח.
"הדלת שם, - הוא הצביע למלאך על הדלת. – תסתלק!"

דמעות בצבצו בעיניו הגדולות של המלאך.
- איפה הכנפיים שלה??? מה עשית עם הכנפיים? היו לה כנפיים כה גדולות ולבנות. למה כרתת אותן??? אתה הרי החרבת אותה! – המלאך צעק בבכי.
- מה אני חייב להסביר לך?! אנחנו אוהבים אחד את השני, וכמובן שמזדיינים ביחד. ואתה יודע איך הכנפיים הפריעו לזה?! אהה?!
לא היה לה נוח לשכב על הגב, ולכן חתכתי אותן! ועכשיו הכול בסדר אצלנו! אנחנו מאושרים!

המלאך כבר עף לרחוב, ירד גשם קר...
"אתם לא אוהבים אחד את השני!!! היא תמות איתך!..." – צעק לו המלאך...
הגבר רץ אחריו לרחוב, אך המלאך כבר היה גבוה למעלה.
"למה?!? למה אתה אומר את זה?!?" – צעק הגבר לשמיים.
"כי לאהבה הכנפיים אף פעם לא מפריעים" – לחש המלאך...

הוא והיא נפגשו בדיוק כפי שנפגשים המוני אנשים בעולם. הגורל הפגיש אותם ביחד באותו בית ספר נהיגה, בו שניהם למדו לרישיון.
בהתחלה הם אפילו לא שמו לב אחד לשני, כמו שזה בדרך כלל קורה. והקשר בניהם בכלל החל לקראת סוף הלימודים...
ורק אירוע אחד גרם לדרכי החיים שלהם להתאחד.

הם ישבו במכונית. היא על ההגה, הוא מאחור. מורה הנהיגה שלהם יצא.
הם היו תקועים בפקק תנועה, אשר נגרם כתוצאה מתאונה קטלנית, בה נהרגו תלמידה ומורה נהיגה מהבית ספר, בו הם למדו.

הרכב שלהם עמד מאוד קרוב למקום התאונה. על הקרקע, ליד ערימה מעוותת של המתכת, שכבה בחורה...
את גילה היה ניתן לנחש אולי על פי שאריות הלבוש... חצאית קצרה, גופיה ורודה... היא נראתה בת 21 לכל היותר...
פניה מרוסקות. עיניים כחולות פקוחות ומסתכלות לשמיים...
היא החזיקה חזק את ההגה ולא יכלה להוריד מבט מפניה של הבחורה.
- על מה חושבים האנשים כשהם מתים? – היא הרעידה את הדממה שעמדה בסלון הרכב.
הוא הסתכל עליה ורק הרים גבה. אבל דווקא עם המילים שלה משהו השתנה. מהמשפט הזה שלה התחילה אהבה שלהם.
הוא אף פעם לא הצליח להבין למה בעצם המשפט הזה כל כך נגע בו, לליבו. אך זה קרה. ומאותו הרגע הם לא נפרדו.

הם היו ביחד כבר לא שנה אחת. הם הכירו אחד את השני יותר טוב מכולם, הבינו אחד את השני בחצי מילה...
הם התכוננו לחתונה.... אבל החיים – החיים לפעמים אכזריים. והחתונה שלהם לא תתגשם...

הם קמו מוקדם. היא כרגיל העירה אותו עם נשיקה, חייכה והלכה למטבח.
הוא עוד היה במיטה, כשהיא חזרה לחדר אחרי כרבע שעה ואמרה בשקט:
- אני אוהבת אותך יותר מהחיים עצמם... – ויצאה.
הוא נשאר מעט מופתע, אך לא שאל להסברים.
הייתה זאת שבת יפה, הם התכוננו לבקר את ההורים שלה ורבו הרבה זמן מי נוהג. כמובן שבסוף הוא נאלץ לוותר לה.
היא התיישבה בביטחון על ההגה, הסתכלה על חגורת הבטיחות אך לא נגעה בה. היא בדרך כלל שמה את החגורה לעיתים רחוקות, אבל דווקא היום הוא העיר לה על כך. היא צחקה:
- נו מה כבר יכול לקרות לי?

הבוקר הזה לא היה שונה מכל בוקר שבת אחר. הוא מספר משהו, היא צוחקת, שמה לב לכביש. היא הייתה נהגת מצוינת. כל מי שנסע איתה לא הרגיש בנהיגה שלה.
ואף אחד, עד היום, לא הצליח להבין, איך היא לא הבחינה במשאית עמוסה... הכול התרחש תוך שניות ספורות... המשאית נכנסה בעוצמה ברכב מצד שמאל, במקום הנהג, בה...
הוא נשאר בחיים, הוציא אותה מהרכב... היא שכבה בידיים שלו וגססה. העיניים שלה הסתכלו למעלה, לשמיים. הלסת שלה הייתה שבורה, היא לא יכלה להגיד דבר, אך העניים...
הוא יזכור את המבט הזה לכל החיים. כאילו שהיא רצתה לומר לו משהו... אבל הוא לא הבין מה... ופתאום הוא נזכר באותו משפט, אשר היא אמרה לפני הרבה שנים, אותו משפט ממנו התחיל הקשר שלהם....
"על מה אנשים חושבים כשהם מתים?"...
על מה היא חשבה עכשיו? האם היא ידעה שהיא הולכת למות? הבינה את זה? האם היא ידעה, שלעולם יותר לא תתעורר בבוקר, לא תנשק אותו, לא תכין לו קפה, לא תשים עוד ראשה על כתף...
שלעולם לא תומר לו עוד "אני אוהבת אותך"... על זה היא חשבה? או שלא?...

העניים שלה התרחקו... השפתיים רעדו כאילו ניסתה לומר משהו... הוא בכה... רק המשיך לומר לה שוב ושוב: "אל תמותי... את שומעת?!... אל תעזבי אותי... הם עוד מעט מגיעים... תחזיקי מעמד, בבקשה, תחזיקי מעמד!... אלוהים..."
אבל היא לא הצליחה... העניים שלה נעצמו... הנשימה נעצרה... והעולם קרס....

הוא חיפש ולא מצא את התשובה לשאלה, אותה שאלה בחורה צעירה בת 21, לפני הרבה שנים... למה היא שאלה את זה עז? האם היא הרגישה כי מתישהו, היא תגלה את התשובה?

ורק ביום אחד, הרבה שנים אחרי האסון, הוא חלם חלום... הוא שוב ראה את אותו היום, אותה התאונה... הוא ראה את עצמו, מחזיק בידיו את אהבתו הגוססת, ובוכה... אך הוא ראה את זה כאילו מהצד...
והנה הוא שוב רואה את פניה, את המבט שלה... אך להבדיל מאותו יום, הוא פתאום שמע אותה בבירור, שמע אותה לוחשת עם שפתיה הרועדות: "אני אוהבת אותך... כשאנשים מתים, הם חושבים על אהובים שלהם..."

היא הלכה ברחוב סואן, צועדת באיטיות בדרכה לשום מקום. היא הלכה מופנמת, שקועה במחשבות של עצמה, מתעלמת מהסביבה ואנשים.
היא הלכה כבר יותר משעה, אך לא ידעה לאן. היא פשוט הלכה.

הוא ישב בדירתו על הספה, עם מבט מרוחק. לבדו עם תחושות הכבדות.
קם ומזג לעצמו מעט קוניאק, לגם בהנאה. הרגיש בבהירות את החום הממלא כל חלק בגוף.

היא הגיעה אל מרכז המסחרי, הלב של השכונה בה הוא גר. היא נעצרה והסתכלה מסביבה במבוכה. שאלה את עצמה, לאן היא תמשיך עכשיו.
רוח סתיו של הערב בישרה עצב ושלווה. היא שמה אוזניות באוזניים והפעילה את נגן מוסיקה.

הוא שוב התיישב על הספה. התריסים סגורים והחדר דמם. אור רך המגיע ממנורה בפינה הרחוקה.
הוא הוציא סיגריה. הדליק אותה בהנאה. באיטיות נשף את עשן הלבן החוצה ושוב שקע במחשבות.

באוזניה ניגנה המוסיקה האובה עליה. דיסק אשר קנתה לעצמה: שירי ארץ ישראל שהיא כל כך אוהבת. המחשבות שלה תמיד הסתדרו איתם ברקע.
היא התחברה למוסיקה והמשיכה ללכת ישר, שוב בצעידה לשום מקום. היא הלכה וחשבה.

לפני כשבוע הם נפרדו. בפתאומיות. כי למרות שהקשר בינם ידע שיאים ומפלות, אף אחד מהם לא הניח שלפני שבוע, באותו היום, הוא יגיע לביתה ויגיד לה שיותר לא יהיה דבר בינו לבינה.

הוא אמר בקול חנוק את דברי הפרידה, אשר התקבלו הדממה. הוא עזב לביתו עם שתיקתה והרגשות האשמה.
כנראה שגם הוא הרגיש חוסר הגיון מוחלט, בהחלטתו להיפרד מבחורה אשר נגעה בו, בליבו, כפי שאיש לפניה לא עשה זאת.

היא הלכה ונזכרה בכל יום שלהם ביחד. היא נזכרה ביום שבו הם נפגשו לראשונה.
נזכרה, עם איזה להט הוא סיפר לה על חייו; נזכרה בעצמה, כה צנועה ושותקת, רק מחייכת למילים שלו. נזכרה, כמה ימים היא פשוט סירבה להאמין באושר שמצאה.
נזכרה, איך שהביטה בעיניו ואיך איבדה את השפיות, כאשר טבעה בהן בכל פעם מחדש.

היא נזכרה ברגע בו היא גיבשה את האומץ ולחשה לו "אוהבת אותך...". בהיסוס ובשקט, שתי המילים עזבו את ליבה.

והוא נזכר בעיניה, עיניה היפות והעצובות, אשר נחרתו במוחו כבר בפגישה הראשונה שלהם. הוא נזכר בניצוצות, ניצוצות של אושר ושמחה, אשר הופיעו בהן, עם כל פגישתם הבאה.
הוא נזכר, איך שהעיניים האלה חייכו וזהרו, כאשר שפתיה המתוקות לחשו בחששנות - "אוהבת...".

הו כמה פעמים שהוא שמע את המילה "אוהבת", בחייו הלא כל כך ארוכים. אבל... המילים שלה... היו מיוחדים...
המילים מהלב הגיעו אל תוך הלב, מילים כנות ואמיתיות, והוא ידע את זה. כי גם הוא אמר "אוהב...", בדיוק כך, בפעם הראשונה בחייו.

היא אהבה אותו עם כל הלב, כפי שלא אהבה איש קודם לכן. אך לא היא יכלה להחזיר אותו. לא, לא בגלל שהיא לא ידעה איך, היא אפילו לא רצתה לנסות.
היא הייתה משוכנעת כי זה חסר טעם, כי הדברים לא יוכלו לחזור כפי שהיו, בפעם שנייה.

הוא גם אהב אותה עם כל הלב. אחרי השיחה שלהם אתמול, אהבתו רק התחדדה וליבו שוב הוצף ברגשות אשמה וחרטה.
כן, הוא כל כך רצה. רצה להחזיר אותה, לזרועותיו, וידע שזה כבר בלתי אפשרי. החלום שלו, בחורנת-תעלומה, כה צנועה ושותקת לא תחלוק עימו את החיים.

הם אהבו אחד את השני. שניהם רצו להיות ביחד. ושניהם ידעו כי זה כבר לא יקרה לעולם.

ולמרות שהיא הבינה זאת היטב, היא עצרה את המוסיקה והוציאה סלולארי, על מנת להתקשר אליו ולאחל לו אהבה ואושר.

ולמרות שגם הוא הבין את זה, הוא כיבה את הסיגריה ולקח מהשולחן טלפון נייד, בכדי להתקשר ולהתנצל בפניה על הכול, ולאחל לה המון אוהבה ואושר.

היא ידעה את המספר שלו בעל-פה ומייד חייגה אליו... האצבעות שלו אוטומטית מצאו אותה בספר הטלפונים...

היא קירבה את הטלפון לאוזנה... והוא עשה את אותו הדבר...

פרופסור מכובד לפילוסופיה העביר שיעור באולם ההרצאות.
הוא לקח צנצנת זכוכית גדולה, בנפח של 5 ליטרים, ומילא אותה באבנים, כל אבן בקוטר של 3 סנטימטרים לפחות.
- האם הצנצנת מלאה? – שאל את הסטודנטים כשסיים.
- כן, היא מלאה – הם ענו.
הפרופסור לקח קערה עם אפונה ורוקן את התכולה אל תוך הצנצנת, וניער אותה מעט. האפונה תפסה מקום פנוי בין האבנים.
- האם הצנצנת מלאה? – שאל שוב את התלמידים.
- כן, מלאה – הם ענו.
אז הפרופסור לקח קופסה עם חול ושפך את כולה אל תוך הצנצנת. כמובן שהחול תפס את כל החלל הפנוי וסגר את הכול.
- ועכשיו, האם הצנצנת מלאה? – שאל פרופסור בפעם השלישית.
- חד משמעית כן, הפעם הצנצנת מלאה עד הסוף – הם ענו לו.
ואז הפרופסור הוציא כוס מים מתחת לשולחן ומזג אותם עד לטיפה האחרונה אל תוך הצנצנת. המים נספגו בחול והסטודנטים צחקו.

- וכעת מכובדי, אני מבקש שתפנימו, כי הצנצנת - אלו החיים שלכם.
האבנים – אלו הדברים הכי משמעותיים בחיים שלכם: המשפחה, הבריאות, החברים, הילדים שלכם – כל אשר נחוץ, על מנת והחיים יישארו מלאים, גם במקרה ושאר המרכיבים ילכו לאיבוד.
האפונה – אלו הם הדברים, אשר נהיו אישית חשובים עבורכם: עבודה, בית, רכב וכו'. והחול – זה כל השאר, הדברים הקטנים.
אם נמלא קודם את הצנצנת בחול – לא יישאר לנו מקום פנוי, היכן שהיינו יכולים לשים את האבנים ואפונה. וכך גם בחיים שלנו, אם נשקיע את כל הזמן והאנרגיה בקטנות, לא יישאר זמן לדברים החשובים באמת.
תתעסקו ותשקיעו במה שמביא לכם את האושר: תשחקו עם הילדים, תקדישו זמן לבני זוגכם, תפגשו עם החברים. תמיד יישאר עוד זמן לעבודה, ניקיון בית וטיפול ברכב.
תמיד תשקיעו באבנים, כלומר בדברים הכי חשובים ומשמעותיים בחיים, תקבעו את סדר העדיפויות שלכם: כל השאר – הרי שזהו רק חול.

אז סטודנטית מהקהל הרימה את ידה ושאלה את הפרופסור
- הפרופסור, ומה המשמעות של המים?
הפרופסור חייך וענה
- אני שמח ששאלת אותי. עשיתי את זה רק כדי להוכיח לכם, כי לא משנה עד כמה שהחיים שלכם עמוסים, תמיד יישאר מקום פנוי למעט מנוחה ובטלה.

יום אחד הוא חזר הביתה מאוחר מעבודה, כרגיל עייף ומרוקן, וראה את ביתו בת השש מחכה לו בסלון.
- אבא אבא, אני יכולה לשאול אותך משהו?
- בטח, מה קרה?
- אבא, כמה אתה מרוויח?
- זה ממש לא עניינך! – התרעם האב. – ובכלל, למה את צריכה לדעת?
- אני רק רוצה לדעת. נו, בבקשה, אבא, תגיד, כמה אתה מקבל בשעה?
- נו, בעיקרון 200. שוב פעם, למה את שואלת?
- אבאוש – היא הסתכלה עליו מלמטה עם מבט נורא רציני. – אבא, אתה יכול להלוות לי 100?
- אז את משגעת אותי עם השאלות, רק שאתן לך כסף על איזה צעצוע מטופש? – התעצבן וצעק. – מיד זוזי לחדר שלך ולכי לישון!.. אני לא צריך את השטויות האלה! מספיק שאני עובד כל היום כמו חמור, חוזר הביתה עייף, אז עכשיו אני גם צריך לסבול את ההתנהגות הטיפשית שלך.
הילדה בשקט הלכה לחדרה וסגרה את הדלת. אבא שלה התיישב על הספה והמשיך לכעוס על בקשת ביתו. מה היא חשבה לעצמה, קודם לשאול אותי כמה אני מרוויח, על מנת לבקש אחר-כך כסף?
בחלוף זמן מה הוא נרגע מעט וחשב לעצמו בהיגיון:
אולי היא באמת רצתה לקנות משהו נורא חשוב לה. לעזאזל עם ה100 האלה, הרי בסופו של דבר, היא אף פעם לא ביקשה ממני כסף.
כשהוא נכנס לחדר הילדים, היא כבר הייתה במיטה.
- את עוד לא ישנה, חמודה?
- לא אבא, אני רק שוכבת – ענתה הילדה.
- נדמה לי שקודם הייתי מאוד גס איתך מתוקה. אני מצטער, היה לי יום קשה ומטורף בעבודה, והתפרצתי כשעניתי לך.
- הנה, קחי את הכסף שביקשת.

הילדה התיישבה במיטה וחייכה.
- אויש אבא, תודה, תודה! – היא שרה בשמחה.
היא הכניסה את ידה מתחת לכרית והוציאה עוד כמה שטרות מקומטים. האבא כשראה שכבר יש לה כסף, שוב התעצבן.
והילדה איחדה את כל הכסף, ספרה אותו בקפידה ושוב הסתכלה על אביה.
- בשביל מה ביקשת ממני כסף, אם כבר יש לך? – הוא רטן.
- כי לא היה לי מספיק אבא. אבל עכשיו יש לי ב-ד-י-ו-ק – הילדה ענתה.
- אבא, יש כאן בדיוק מאתיים. אני יכולה לקנות שעה מהזמן שלך?
- בבקשה, תבוא מחר מהעבודה מוקדם יותר, אני רוצה שתאכל ארוחת ערב ביחד עם כולנו.

רוצה להקיף אותך בהמון תשומת לב וחום.
רוצה להיות בטוח במחר.
רוצה שתמיד תהיי לצידי.
רוצה להירדם ולהתעורר עם מחשבה עליך (ועוד יותר מחובק איתך).
רוצה לדעת כי את זקוקה לי תמיד ובכל מקום, עכשיו ואחר-כך.
רוצה להביט בעינייך ולראות בהן לא רק את השתקפות של עצמי.
רוצה לראות את החיוך שלך ולדעת, שהוא מיועד לי.
רוצה שאת תעירי אותי בכול בוקר, ולא שעון מעורר הדפוק הזה.

רוצה שתחממי בחורף את ידייך בכיסים האחוריים של הג'ינס שלי.
רוצה שתשלמי בנשיקות על השכירות של כיסים.
רוצה שתהיי משויכת לי ולדעת, כי את - שלי (ואני - שלך).
רוצה לבטוח בך ואף פעם לא לפקפק.
רוצה לשמוע את קולך.
רוצה שתתגעגעי אלי ולא תמצאי מקום לעצמך.
רוצה לחלוק איתך את החיים, המחשבות והרגשות.
רוצה לדעת כי את יודעת את כל זה ^^^
רוצה שתאהבי אותי.
רוצה לאוהב אותך.

למורה ופילוסוף נאנגאקו, הידוע ומפורסם לאלפים בשל חוכמתו, הגיעה אישה. המורה היה נראה מאוד מרוצה.
- ממה כבודו מרוצה כל כך? – שאלה האישה.
- האמת נפתחה לעיניי – ענה נאנגאקו בצניעות.
- ???
- ניתן לשלוט באישה ע''י שלוש שיטות בלבד!
- ומה הראשונה?
- הראשונה היא ... סקרנות.
- אבל לא כל הנשים סקרניות. ומה השיטה השנייה?
- סקרנות. גם לאחר שאת יודעת, כי ניתן לשלוט בך ע''י הסקרנות, את שוב מגלה אותה.
- המורה, והשיטה השלישית היא סקרנות גם כן?
- לא, השיטה השלישית היא _____________

ושוב, כמו תמיד, אני מתיישב מול המחשב ולא יודע מהיכן להתחיל. המחשבות רצות בראש, הרגשות מציפות את הלב, ואני רק רוצה לחלוק, לשתף.
אני כותב לך את מכתבי האחרון.
- אני נפרד ממך, אומר לך שלום, ילדונת המתוקה שלי...
לא, לא ככה:
- תסלחי לי, אני אוהב אותך מאוד-מאוד, אבל אנחנו לא נוכל להיות יחד. לא, לא ולא. יבש ואגואיסטי.
הו אלוהים, כמה שזה מדכא וכואב. איך אוכל להסביר לך במילים, שאני אוהב אותך כל כך..? כמה שאני רוצה בך..?
לומר, שאני חולם להתעורר כל בוקר לצידך, לניחוח המקסים שלך. להתמתח עם חיוך, להיתקרבל איתך בתוך השמיכה.. לעבור עם היד על שיער המתולתל שלך, ללטף בעדינות את לחי המשי. לגעת בך, בכל גופך המדהים, בנשיקות רכות וחמות..
למה אינני מסוגל לגבש את המחשבות שרצות לי בראש, ולספר לך עד כמה אני מת על שפתייך המתוקות.
אני שמתי לב, שכשאת מתבוננת בי, את נושכת מעט את שפתיך התחתונה. כמה שזה מדליק אותי, בכל פעם מחדש...

הכול בך פשוט מחשמל ומשאיר ללא מילים. הנשמה המיוחדת והיוצאת דופן שלך. לפעמים היא מרחפת, אך תמיד משוחררת וטהורה, ונראית כל כך נחשקת בחופש ובעצמאות שלה.
בדיוק כזאת את רוצה להיות עם כולם, לכל מה שסובב אותך, לכל העולם. מה עובר לך בנשמה? ובלב? רק את יודעת. לי לא נשאר דבר, אלא לנחש.
ואני מחפש את התשובות בשתיקה. מנסה להתבונן בך, במחשבות שלך.
ילדה קטנה ויפה, כמה שאת בודדה. את כבר לא נותנת אמון באף אחד.
את נבגדת בעבר, יותר מידי פעמים: נבגדת עם חיוך על הפנים ומבט תמים. כמה נאלצת לעבור בחייך, לכאוב.
את לא בוטחת בי, אני רואה זאת בעינייך, בחיוך שלך, בחצי סיבוב של גופך. אני מזהה זאת בכל תנועה שאת עושה, בכל מילה שאת מוציאה. את לא נותנת אמון. ואני מרגיש את זה.
משהו חסר לך. ספרי לי. זה כבר לא יכול לכאוב יותר ממה שזה עכשיו. שותקת.. אני יודע.. אני מנחש את מה שאת רוצה...

תסלחי לי, אבל אני לא מסוגל יותר. לא מסוגל להמשיך ולהכאיב לך. להכאיב לעצמי.
הרי אני רואה איך את לוקחת כל ניסיון שלי לדבר איתך, לדבר אל ליבך. והנה אני מנסה לכתוב לך במייל את מה שלא יכול לומר לך במילים.
לא, אני לא יכול שלא לכתוב לך שוב, כמה אני מתגעגע, כמה חושש להיתקל בתמונה שלך, כי אז אני הלול לאחר לאן-שהוא.
כמה דברים ומקומות גורמים לי להיזכר בך. אנשים זרים ברחוב, גם הם נושאים חלק ממך, ולפעמים הלב פשוט נעצר, כאשר ואני רואה מישהי אשר דומה לך, ולו בקצת...
איך אני יכול לשתף אותך במה שאני מרגיש. בליבי סופה וסערה של רגשות מעורבים. אני אוהב ושונא. הרגשות שבי כה חזקים וברורים.
אני כמהה להיות לצידך לעד, להחזיק את ידך ולא לעזוב, להביט בעיניים, אבל אני לא מסוגל. רוצה לחלוק איתך את החיים ואת העולם, ושהזמן ייעצר במקביל, אך עכשיו אני יודע שזה בלתי אפשרי.
די... המילים פשוט נעצרות לי. קשה מאוד להמשיך ולפרט, בידיעה שאני לא יוכל להגשים את כול זה בשבילך, עבורך, איתך!...

כותב לך ומרגיש את הדמעות עומדות לי בעיניים, מחכות לזלוג.
לא יודע מה קורה לי, לפעמים הלב פשוט נחנק והן באות, ולא משנה כמה אני מתאמץ לעצור אותן. אין לי שליטה.
את לא מאמינה? אל תאמיני, זה לא משנה. מה קורה איתי? ולמה אני מרגיש כל כך בודד?
כותב לך את המכתב. רוצה להסביר לך כי אני נורא אוהב אותך, ולכן עוזב, מוותר.
וככל שזה נשמע טיפשי ומטורף, אני מתחיל להבין, כי אני חייב להתחשב ברגשות ורצונות של האחרים. עלי להיות חזק ולהביט קדימה. עלי לנסות ולהמשיך.
להיות חזק, על מנת לוותר על החלום הכי מופלא שלי, לטובת האושר של אותו האדם, אשר בלעדיו לא היה לי לא את החלום הזה, ולא שום דבר אחר...
אני אנסה להמשיך, אנסה להפסיק ולהצטער על כול הדברים שלא הספקנו ביחד, ולהיאחז ברגעים היפים והמדהימים שהיו לנו...

אני רוצה את כל הנפלא, את כל האושר שבעולם בשבילך.
תסלחי לי, ילדונת, כי אני לא אוכל לתת לך את כול זה.
זה לא בכוחות שלי...

תהיי מאושרת
אוהב אותך

אני

ניסיון - שני צדדים של המדליה. ניסיון - זהו דבר הכי נפלא והכי עצוב אשר יכול לקרות לנו. לניסיון, כמו לכל דבר בחיים, יש צדדים חיובים ושלילים.

אחרי שנים של קשרים קצרי טווח, שמתי לב כי נוספו לחיי המון שמות חדשים ותמונות שונות לאלבום. מערכות יחסים התחילו והסתיימו, אך לא הביאו עימן אושר ושמחה, אלה עייפות וריקנות מסוימת בנפש.
בין אם מרצון ובין אם מחוסר ברירה, תמיד יצא שהרבה ממערכות היחסים שלי צברו תאוצה מהירה, ובאותה תאוצה גם התרסקו מטה.
ועם כל היכרות חדשה, היה לי קשה יותר לתת אמון באדם, כאשר מראש ניתן היה לצפות את הסוף. "להיפרד – זאת אומרת למות במקצת", אמר פעם מישהו, והיה לי מאוד כואב ועצוב להבין את זה.

אך בכל אותם שנים, לא הייתה בי התובנה שיש בי כעת.
כי מכל קשר אנחנו מקבלים משהו, גם אם אנו לא רואים זאת בהתחלה. כל אדם שנכנס לחיינו, נכנס מסיבה מסוימת, נותן לנו משהו, מלמד אותנו משהו, מחדד לנו משהו.

ומהקשר האחרון שלי הבנתי שאפשר גם אחרת. היה משהו בנסיבות אשר יצרו עבורי את הקשר הטהור והאמיתי כל כך, אשר התחיל בקטן והתקדם לאט בצעדי תינוק, והפך בסוף למשהו מדהים באמת.
הייתה בו קרקע מאוד חזקה ובטוחה, עליה נבנית אהבה אמיתית. לא כזאת אשר נוצרת מתוך תשוקה וסערת רגשות של היכרות קלאסית עם מין.

היו הייתה חלילית, עתיקה, אצילה, מעץ משובח. היה לחלילית צליל נעלה ונפלא, והרבה כלי נגינה רצו לנגן עימה מנגינה יחד. למישהו החלילית סירבה, למישהו נתנה את הסכמתה.
לפני ההחלטה, היא תמיד בחנה את כלי נגינה האחר לפי כל תכונותיו – הצליל, המראה, עד כמה הוא אצילי ואולי עוד תכונות כלשהן. והיא תמיד בחרה בסוף הכי טובים – אך החלילית אף פעם לא קיבלה הנאה וסיפוק ממנגינתם המשותפת. המנגינות היו יפיפיות, אבל הייתה זו נגינה של שני כלים, ולא דואט. היא לא פסקה להרגיש אפתיה גם למוסיקה, וגם לשותף.
פעם אחת, מישהו הציעה לחלילית, לפנות אל הנשמה ולא אל השכל, כשהיא בוחרת את שותפה, ולפנות לרגשות שלה באת הנגינה. זמן רב החלילית התעלמה מהעצה זו – היא לא הבינה, איך אפשר ליהנות מנגינה עם שותף פחות טוב. ולבסוף היא החליטה לקחת את הסיכון ולנסות. היא הקשיבה לנשמתה ובחרה בפסנתר חדש, לא הכי יפה ולא אציל במיוחד, אבל עם צליל סביר. הם התחילו לנגן, ופתאום, היא הרגישה קשר מיוחד ושונה עם הפסנתר הזה, חיבור וחיבה יוצאי דופן עימו. והיא הבינה, כי מעולם לא ניגנה מוסיקה כה נפלאה עם אף אחד אחר. היא נתנה למנגינה את כל כולה וקיבלה מכך סיפוק והנאה עצומים.
ומעז, היא תמיד חיפשה את הקשר, את החיבור הקסום הזה, עם כל כלי נגינה אשר פגשה.

יתכן והיא מצאה אותו לעיתים רחוקות, ויתכן שגם לעיתים קרובות, אף אחד לא באמת יודע, אך מעז כל המנגינות שלה נהיו רגשית יפות ומלאות הרבה יותר.