היו הייתה חלילית, עתיקה, אצילה, מעץ משובח. היה לחלילית צליל נעלה ונפלא, והרבה כלי נגינה רצו לנגן עימה מנגינה יחד. למישהו החלילית סירבה, למישהו נתנה את הסכמתה.
לפני ההחלטה, היא תמיד בחנה את כלי נגינה האחר לפי כל תכונותיו – הצליל, המראה, עד כמה הוא אצילי ואולי עוד תכונות כלשהן. והיא תמיד בחרה בסוף הכי טובים – אך החלילית אף פעם לא קיבלה הנאה וסיפוק ממנגינתם המשותפת. המנגינות היו יפיפיות, אבל הייתה זו נגינה של שני כלים, ולא דואט. היא לא פסקה להרגיש אפתיה גם למוסיקה, וגם לשותף.
פעם אחת, מישהו הציעה לחלילית, לפנות אל הנשמה ולא אל השכל, כשהיא בוחרת את שותפה, ולפנות לרגשות שלה באת הנגינה. זמן רב החלילית התעלמה מהעצה זו – היא לא הבינה, איך אפשר ליהנות מנגינה עם שותף פחות טוב. ולבסוף היא החליטה לקחת את הסיכון ולנסות. היא הקשיבה לנשמתה ובחרה בפסנתר חדש, לא הכי יפה ולא אציל במיוחד, אבל עם צליל סביר. הם התחילו לנגן, ופתאום, היא הרגישה קשר מיוחד ושונה עם הפסנתר הזה, חיבור וחיבה יוצאי דופן עימו. והיא הבינה, כי מעולם לא ניגנה מוסיקה כה נפלאה עם אף אחד אחר. היא נתנה למנגינה את כל כולה וקיבלה מכך סיפוק והנאה עצומים.
ומעז, היא תמיד חיפשה את הקשר, את החיבור הקסום הזה, עם כל כלי נגינה אשר פגשה.
יתכן והיא מצאה אותו לעיתים רחוקות, ויתכן שגם לעיתים קרובות, אף אחד לא באמת יודע, אך מעז כל המנגינות שלה נהיו רגשית יפות ומלאות הרבה יותר.
לפני 18 שנים. 2 בספטמבר 2006 בשעה 19:21