סיפור חלקי

ושוב, כמו תמיד, אני מתיישב מול המחשב ולא יודע מהיכן להתחיל. המחשבות רצות בראש, הרגשות מציפות את הלב, ואני רק רוצה לחלוק, לשתף.
אני כותב לך את מכתבי האחרון.
- אני נפרד ממך, אומר לך שלום, ילדונת המתוקה שלי...
לא, לא ככה:
- תסלחי לי, אני אוהב אותך מאוד-מאוד, אבל אנחנו לא נוכל להיות יחד. לא, לא ולא. יבש ואגואיסטי.
הו אלוהים, כמה שזה מדכא וכואב. איך אוכל להסביר לך במילים, שאני אוהב אותך כל כך..? כמה שאני רוצה בך..?
לומר, שאני חולם להתעורר כל בוקר לצידך, לניחוח המקסים שלך. להתמתח עם חיוך, להיתקרבל איתך בתוך השמיכה.. לעבור עם היד על שיער המתולתל שלך, ללטף בעדינות את לחי המשי. לגעת בך, בכל גופך המדהים, בנשיקות רכות וחמות..
למה אינני מסוגל לגבש את המחשבות שרצות לי בראש, ולספר לך עד כמה אני מת על שפתייך המתוקות.
אני שמתי לב, שכשאת מתבוננת בי, את נושכת מעט את שפתיך התחתונה. כמה שזה מדליק אותי, בכל פעם מחדש...

הכול בך פשוט מחשמל ומשאיר ללא מילים. הנשמה המיוחדת והיוצאת דופן שלך. לפעמים היא מרחפת, אך תמיד משוחררת וטהורה, ונראית כל כך נחשקת בחופש ובעצמאות שלה.
בדיוק כזאת את רוצה להיות עם כולם, לכל מה שסובב אותך, לכל העולם. מה עובר לך בנשמה? ובלב? רק את יודעת. לי לא נשאר דבר, אלא לנחש.
ואני מחפש את התשובות בשתיקה. מנסה להתבונן בך, במחשבות שלך.
ילדה קטנה ויפה, כמה שאת בודדה. את כבר לא נותנת אמון באף אחד.
את נבגדת בעבר, יותר מידי פעמים: נבגדת עם חיוך על הפנים ומבט תמים. כמה נאלצת לעבור בחייך, לכאוב.
את לא בוטחת בי, אני רואה זאת בעינייך, בחיוך שלך, בחצי סיבוב של גופך. אני מזהה זאת בכל תנועה שאת עושה, בכל מילה שאת מוציאה. את לא נותנת אמון. ואני מרגיש את זה.
משהו חסר לך. ספרי לי. זה כבר לא יכול לכאוב יותר ממה שזה עכשיו. שותקת.. אני יודע.. אני מנחש את מה שאת רוצה...

תסלחי לי, אבל אני לא מסוגל יותר. לא מסוגל להמשיך ולהכאיב לך. להכאיב לעצמי.
הרי אני רואה איך את לוקחת כל ניסיון שלי לדבר איתך, לדבר אל ליבך. והנה אני מנסה לכתוב לך במייל את מה שלא יכול לומר לך במילים.
לא, אני לא יכול שלא לכתוב לך שוב, כמה אני מתגעגע, כמה חושש להיתקל בתמונה שלך, כי אז אני הלול לאחר לאן-שהוא.
כמה דברים ומקומות גורמים לי להיזכר בך. אנשים זרים ברחוב, גם הם נושאים חלק ממך, ולפעמים הלב פשוט נעצר, כאשר ואני רואה מישהי אשר דומה לך, ולו בקצת...
איך אני יכול לשתף אותך במה שאני מרגיש. בליבי סופה וסערה של רגשות מעורבים. אני אוהב ושונא. הרגשות שבי כה חזקים וברורים.
אני כמהה להיות לצידך לעד, להחזיק את ידך ולא לעזוב, להביט בעיניים, אבל אני לא מסוגל. רוצה לחלוק איתך את החיים ואת העולם, ושהזמן ייעצר במקביל, אך עכשיו אני יודע שזה בלתי אפשרי.
די... המילים פשוט נעצרות לי. קשה מאוד להמשיך ולפרט, בידיעה שאני לא יוכל להגשים את כול זה בשבילך, עבורך, איתך!...

כותב לך ומרגיש את הדמעות עומדות לי בעיניים, מחכות לזלוג.
לא יודע מה קורה לי, לפעמים הלב פשוט נחנק והן באות, ולא משנה כמה אני מתאמץ לעצור אותן. אין לי שליטה.
את לא מאמינה? אל תאמיני, זה לא משנה. מה קורה איתי? ולמה אני מרגיש כל כך בודד?
כותב לך את המכתב. רוצה להסביר לך כי אני נורא אוהב אותך, ולכן עוזב, מוותר.
וככל שזה נשמע טיפשי ומטורף, אני מתחיל להבין, כי אני חייב להתחשב ברגשות ורצונות של האחרים. עלי להיות חזק ולהביט קדימה. עלי לנסות ולהמשיך.
להיות חזק, על מנת לוותר על החלום הכי מופלא שלי, לטובת האושר של אותו האדם, אשר בלעדיו לא היה לי לא את החלום הזה, ולא שום דבר אחר...
אני אנסה להמשיך, אנסה להפסיק ולהצטער על כול הדברים שלא הספקנו ביחד, ולהיאחז ברגעים היפים והמדהימים שהיו לנו...

אני רוצה את כל הנפלא, את כל האושר שבעולם בשבילך.
תסלחי לי, ילדונת, כי אני לא אוכל לתת לך את כול זה.
זה לא בכוחות שלי...

תהיי מאושרת
אוהב אותך

אני