היא הלכה ברחוב סואן, צועדת באיטיות בדרכה לשום מקום. היא הלכה מופנמת, שקועה במחשבות של עצמה, מתעלמת מהסביבה ואנשים.
היא הלכה כבר יותר משעה, אך לא ידעה לאן. היא פשוט הלכה.
הוא ישב בדירתו על הספה, עם מבט מרוחק. לבדו עם תחושות הכבדות.
קם ומזג לעצמו מעט קוניאק, לגם בהנאה. הרגיש בבהירות את החום הממלא כל חלק בגוף.
היא הגיעה אל מרכז המסחרי, הלב של השכונה בה הוא גר. היא נעצרה והסתכלה מסביבה במבוכה. שאלה את עצמה, לאן היא תמשיך עכשיו.
רוח סתיו של הערב בישרה עצב ושלווה. היא שמה אוזניות באוזניים והפעילה את נגן מוסיקה.
הוא שוב התיישב על הספה. התריסים סגורים והחדר דמם. אור רך המגיע ממנורה בפינה הרחוקה.
הוא הוציא סיגריה. הדליק אותה בהנאה. באיטיות נשף את עשן הלבן החוצה ושוב שקע במחשבות.
באוזניה ניגנה המוסיקה האובה עליה. דיסק אשר קנתה לעצמה: שירי ארץ ישראל שהיא כל כך אוהבת. המחשבות שלה תמיד הסתדרו איתם ברקע.
היא התחברה למוסיקה והמשיכה ללכת ישר, שוב בצעידה לשום מקום. היא הלכה וחשבה.
לפני כשבוע הם נפרדו. בפתאומיות. כי למרות שהקשר בינם ידע שיאים ומפלות, אף אחד מהם לא הניח שלפני שבוע, באותו היום, הוא יגיע לביתה ויגיד לה שיותר לא יהיה דבר בינו לבינה.
הוא אמר בקול חנוק את דברי הפרידה, אשר התקבלו הדממה. הוא עזב לביתו עם שתיקתה והרגשות האשמה.
כנראה שגם הוא הרגיש חוסר הגיון מוחלט, בהחלטתו להיפרד מבחורה אשר נגעה בו, בליבו, כפי שאיש לפניה לא עשה זאת.
היא הלכה ונזכרה בכל יום שלהם ביחד. היא נזכרה ביום שבו הם נפגשו לראשונה.
נזכרה, עם איזה להט הוא סיפר לה על חייו; נזכרה בעצמה, כה צנועה ושותקת, רק מחייכת למילים שלו. נזכרה, כמה ימים היא פשוט סירבה להאמין באושר שמצאה.
נזכרה, איך שהביטה בעיניו ואיך איבדה את השפיות, כאשר טבעה בהן בכל פעם מחדש.
היא נזכרה ברגע בו היא גיבשה את האומץ ולחשה לו "אוהבת אותך...". בהיסוס ובשקט, שתי המילים עזבו את ליבה.
והוא נזכר בעיניה, עיניה היפות והעצובות, אשר נחרתו במוחו כבר בפגישה הראשונה שלהם. הוא נזכר בניצוצות, ניצוצות של אושר ושמחה, אשר הופיעו בהן, עם כל פגישתם הבאה.
הוא נזכר, איך שהעיניים האלה חייכו וזהרו, כאשר שפתיה המתוקות לחשו בחששנות - "אוהבת...".
הו כמה פעמים שהוא שמע את המילה "אוהבת", בחייו הלא כל כך ארוכים. אבל... המילים שלה... היו מיוחדים...
המילים מהלב הגיעו אל תוך הלב, מילים כנות ואמיתיות, והוא ידע את זה. כי גם הוא אמר "אוהב...", בדיוק כך, בפעם הראשונה בחייו.
היא אהבה אותו עם כל הלב, כפי שלא אהבה איש קודם לכן. אך לא היא יכלה להחזיר אותו. לא, לא בגלל שהיא לא ידעה איך, היא אפילו לא רצתה לנסות.
היא הייתה משוכנעת כי זה חסר טעם, כי הדברים לא יוכלו לחזור כפי שהיו, בפעם שנייה.
הוא גם אהב אותה עם כל הלב. אחרי השיחה שלהם אתמול, אהבתו רק התחדדה וליבו שוב הוצף ברגשות אשמה וחרטה.
כן, הוא כל כך רצה. רצה להחזיר אותה, לזרועותיו, וידע שזה כבר בלתי אפשרי. החלום שלו, בחורנת-תעלומה, כה צנועה ושותקת לא תחלוק עימו את החיים.
הם אהבו אחד את השני. שניהם רצו להיות ביחד. ושניהם ידעו כי זה כבר לא יקרה לעולם.
ולמרות שהיא הבינה זאת היטב, היא עצרה את המוסיקה והוציאה סלולארי, על מנת להתקשר אליו ולאחל לו אהבה ואושר.
ולמרות שגם הוא הבין את זה, הוא כיבה את הסיגריה ולקח מהשולחן טלפון נייד, בכדי להתקשר ולהתנצל בפניה על הכול, ולאחל לה המון אוהבה ואושר.
היא ידעה את המספר שלו בעל-פה ומייד חייגה אליו... האצבעות שלו אוטומטית מצאו אותה בספר הטלפונים...
היא קירבה את הטלפון לאוזנה... והוא עשה את אותו הדבר...
... ת פ ו ס ...