הוא והיא נפגשו בדיוק כפי שנפגשים המוני אנשים בעולם. הגורל הפגיש אותם ביחד באותו בית ספר נהיגה, בו שניהם למדו לרישיון.
בהתחלה הם אפילו לא שמו לב אחד לשני, כמו שזה בדרך כלל קורה. והקשר בניהם בכלל החל לקראת סוף הלימודים...
ורק אירוע אחד גרם לדרכי החיים שלהם להתאחד.
הם ישבו במכונית. היא על ההגה, הוא מאחור. מורה הנהיגה שלהם יצא.
הם היו תקועים בפקק תנועה, אשר נגרם כתוצאה מתאונה קטלנית, בה נהרגו תלמידה ומורה נהיגה מהבית ספר, בו הם למדו.
הרכב שלהם עמד מאוד קרוב למקום התאונה. על הקרקע, ליד ערימה מעוותת של המתכת, שכבה בחורה...
את גילה היה ניתן לנחש אולי על פי שאריות הלבוש... חצאית קצרה, גופיה ורודה... היא נראתה בת 21 לכל היותר...
פניה מרוסקות. עיניים כחולות פקוחות ומסתכלות לשמיים...
היא החזיקה חזק את ההגה ולא יכלה להוריד מבט מפניה של הבחורה.
- על מה חושבים האנשים כשהם מתים? – היא הרעידה את הדממה שעמדה בסלון הרכב.
הוא הסתכל עליה ורק הרים גבה. אבל דווקא עם המילים שלה משהו השתנה. מהמשפט הזה שלה התחילה אהבה שלהם.
הוא אף פעם לא הצליח להבין למה בעצם המשפט הזה כל כך נגע בו, לליבו. אך זה קרה. ומאותו הרגע הם לא נפרדו.
הם היו ביחד כבר לא שנה אחת. הם הכירו אחד את השני יותר טוב מכולם, הבינו אחד את השני בחצי מילה...
הם התכוננו לחתונה.... אבל החיים – החיים לפעמים אכזריים. והחתונה שלהם לא תתגשם...
הם קמו מוקדם. היא כרגיל העירה אותו עם נשיקה, חייכה והלכה למטבח.
הוא עוד היה במיטה, כשהיא חזרה לחדר אחרי כרבע שעה ואמרה בשקט:
- אני אוהבת אותך יותר מהחיים עצמם... – ויצאה.
הוא נשאר מעט מופתע, אך לא שאל להסברים.
הייתה זאת שבת יפה, הם התכוננו לבקר את ההורים שלה ורבו הרבה זמן מי נוהג. כמובן שבסוף הוא נאלץ לוותר לה.
היא התיישבה בביטחון על ההגה, הסתכלה על חגורת הבטיחות אך לא נגעה בה. היא בדרך כלל שמה את החגורה לעיתים רחוקות, אבל דווקא היום הוא העיר לה על כך. היא צחקה:
- נו מה כבר יכול לקרות לי?
הבוקר הזה לא היה שונה מכל בוקר שבת אחר. הוא מספר משהו, היא צוחקת, שמה לב לכביש. היא הייתה נהגת מצוינת. כל מי שנסע איתה לא הרגיש בנהיגה שלה.
ואף אחד, עד היום, לא הצליח להבין, איך היא לא הבחינה במשאית עמוסה... הכול התרחש תוך שניות ספורות... המשאית נכנסה בעוצמה ברכב מצד שמאל, במקום הנהג, בה...
הוא נשאר בחיים, הוציא אותה מהרכב... היא שכבה בידיים שלו וגססה. העיניים שלה הסתכלו למעלה, לשמיים. הלסת שלה הייתה שבורה, היא לא יכלה להגיד דבר, אך העניים...
הוא יזכור את המבט הזה לכל החיים. כאילו שהיא רצתה לומר לו משהו... אבל הוא לא הבין מה... ופתאום הוא נזכר באותו משפט, אשר היא אמרה לפני הרבה שנים, אותו משפט ממנו התחיל הקשר שלהם....
"על מה אנשים חושבים כשהם מתים?"...
על מה היא חשבה עכשיו? האם היא ידעה שהיא הולכת למות? הבינה את זה? האם היא ידעה, שלעולם יותר לא תתעורר בבוקר, לא תנשק אותו, לא תכין לו קפה, לא תשים עוד ראשה על כתף...
שלעולם לא תומר לו עוד "אני אוהבת אותך"... על זה היא חשבה? או שלא?...
העניים שלה התרחקו... השפתיים רעדו כאילו ניסתה לומר משהו... הוא בכה... רק המשיך לומר לה שוב ושוב: "אל תמותי... את שומעת?!... אל תעזבי אותי... הם עוד מעט מגיעים... תחזיקי מעמד, בבקשה, תחזיקי מעמד!... אלוהים..."
אבל היא לא הצליחה... העניים שלה נעצמו... הנשימה נעצרה... והעולם קרס....
הוא חיפש ולא מצא את התשובה לשאלה, אותה שאלה בחורה צעירה בת 21, לפני הרבה שנים... למה היא שאלה את זה עז? האם היא הרגישה כי מתישהו, היא תגלה את התשובה?
ורק ביום אחד, הרבה שנים אחרי האסון, הוא חלם חלום... הוא שוב ראה את אותו היום, אותה התאונה... הוא ראה את עצמו, מחזיק בידיו את אהבתו הגוססת, ובוכה... אך הוא ראה את זה כאילו מהצד...
והנה הוא שוב רואה את פניה, את המבט שלה... אך להבדיל מאותו יום, הוא פתאום שמע אותה בבירור, שמע אותה לוחשת עם שפתיה הרועדות: "אני אוהבת אותך... כשאנשים מתים, הם חושבים על אהובים שלהם..."
לפני 18 שנים. 11 בספטמבר 2006 בשעה 15:03