בים רחוק ובעומק רב, חייה לה טיפונת מים.
והיא חייה כל כך עמוק, שאור לא יכל לחדור אליה דרך עובי המים. מסביב היו חושך וקור. הטיפונת הייתה מוקפת בטיפות אחרות, ממש כמותה.
ולטיפה לא היה שום היגיון להתערבב עימן. כך לפחות היא חשבה. הרי בעוד רגע הן לא יהיו ליד יותר.
הטיפה הייתה מאוד בודדה בין מיליוני טיפות זהות. איכשהו היא שמעה, כי עם לעלות גבוה-גבוה למעלה, ימצא שם עולם חדש, הכלל לא דומה לחושך הקר של עומקים. אך הטיפה לא האמינה לאגדות, ושקעה עמוק יותר ויותר.
פעם אחת היא נתקלה בטיפה, אשר עלתה מעלה. "היי, - היא אמרה, - למה את שוקעת יותר ויותר, את לא יודעת שלמעלה מחכה לנו עולם חדש?"
"אני לא מאמינה באגדות הללו", ענתה הטיפה.
"זה לא מפחיד, פשוט בואי אחרי, את הרי לא מפסידה דבר, נכון?"
הטיפה הסכימה והם התחילו לעלות יחד. הדרך למעלה הייתה ארוכה וממושכת. היא נמשכה אולי מספר שבועות, או שאולי אפילו מספר חודשים. בהתחלה הטיפה הרגישה לא נוח עם שותפה החדש. אך הם המשיכו להתרומם ולהתקדם. הלחץ של המים ירד, ובקרוב הם ראו אור. בהתחלה האור היה חלש, אך גם אור חלש נראה לטיפה פשוט מסנוור. והתענוג אחז בה, ככל שהם התקרבו אל פני השטח. והנה המים נפרסו, והטיפה הרגישה משהו חדש ושונה לחלוטין – אוויר.
זה היה עולם חדש לגמרי. לאחר רגע הטיפה מצאה את עצמה צפה על קצה הגל, ובעוד שנייה – מתאדה לעננה קטנה. זה קרה כל כך פתאומי, שהיא אפילו לא הספיקה להיבהל.
היא הביטה מסביב וראתה את שותפה קרוב אליה. הוא עידד – זה אוקיי, הכול בסדר.
והם המשיכו להמריא, למטה היה ים אינסופי, ולמעלה – שמיים אינסופיים אף יותר. השמש נצצה על הגלים, העננים ריחפו במרחק, ונראה היה, כי זה ימשך כך לעד.
אך בקרוב רוח אחזה בהם, והטיפה הרגישה כי הם עפים מהר, מהר יותר מאשר יכלה לדמיין. בעבור זמן מה, הטיפה ראתה את הקרקע. יתכן וזה היה איי, או שאולי – עיר נמל, או משהו אחר.
ההרפתקה של הטיפה נמשכה, והיא ריחפה מעל הקרקע, מגלה בכל רגע משהו חדש, ורגשות של פליאה, הנאה ושמחה מילאו אותה.
אבל הזמן עבר וביום אחד השתעממה הטיפה מלהשקיף על הקרקע מלמעלה, והיא פשוט נפלה מטה, על האדמה. התעכבה לה מעט הטיפה, הביטה מסביב והחליקה מטה, על פני האדמה, כשהיא משאירה עקבה רטובה מאחוריה. התנועה הזאת נראתה לה פחות נוחה מאשר ריחוף באוויר, אך לא פחות מעניינת. בקרוב מאוד היא מצאה את עצמה בנחל, ההרגשה הייתה כבר מוכרת, אבל שונה בכל זאת. המים מסביב לא היו מלוחים וזרמו מהר הרבה יותר, מאשר בעמקים של הים. ומנחל מצאה את עצמה הטיפה בנהר, ומנהר - הגיעה אל הים.
ושוב מסביבה היו מיליוני טיפות, ונראה היה כי הן כולן אותו דבר. אך הטיפה ידעה עכשיו, שזה לא נכון.
היא זכרה, כי מפגש אחד יכול לפתוח עבורה עולם שלם וחדש.
ולכל טיפה היא התייחסה עם התעניינות ותקווה.
ובכל טיפה היא ראתה משהו חדש, הרי שתי טיפות זהות אינן קיימות.
לפני 18 שנים. 1 בספטמבר 2006 בשעה 21:16