רוצה לכתוב לך כמה שורות, לספר לך משהו חם ועדין. רוצה שהמכתב שלי יחמם מעט את נפשך, אותך.
רוצה שתרגישי מהמילים שלי נעים וטוב, שהשגרה בה את נמצאת כיום, התקופה הלא פשוטה שאת עוברת - יהיו מעט קלים ורגועים עבורך.
יהיו בוודאי אנשים שיגידו כי השגרה וההמולה היומיומית אלה הם החיים, המציאות האמיתית, וכל השאר – דימיון, חלומות, אשליות ובמילה אחת – שטויות.
את בטח לא חושבת כך? הרי החיים – אלו קודם כל הרגעים, השניות, כאשר את חווה רגשות של שמחה, אושר, התרגשות והנאה.
בשביל הרגעים הללו אנו חיים. כי במציאות החיים הם יפים ומדהימים, וזה אכן כך. כל העניין הוא רק בנו, במי אנחנו ואיך אנחנו מתייחסים לחיים ולעולם סביבנו.
היום ישבתי הרבה זמן בחוף הים. כל כך רציתי שתהיי לידי, שתראי את מה שאני רואה, לחבק אותך ולהגיד כי התגעגעתי...
אני עצמתי את העניים ולרגע הרגשתי שאת שם איתי, אני מחבק אותך ורואה בעינייך השתקפות של גלים אדומים ושביל צר של אור שמש האחרון ..
הסתכלתי אל האופקים, אל שמש השוקעת. ורוצה להגיד להם: "תחבקו אותה בשבילי עם קרניים אדומות ועדינות, איכן שהיא נמצאת!..."
לא שמת לב דובון? אני לידיך עכשיו, יושב לצידך ומסתכל בשתיקה, מנסה לראות את פנייך, רואה אותך קוראת את המכתב שלי.
שם לב להבעות פנייך כשאת עוברת על המכתב, למבטך המשתנה. כמה שאני רוצה לנחש האם מילותיי נוגעות בך, ואם כן – מה את מרגישה, עוברת..?
כמה נעים לי להבין כי עכשיו אנחנו לבדינו, רק את ואני. כשאת קוראת את השורות הללו, את בעל כורחה חושבת עלי.
אולי לרגע קטן ביותר, אין אף אחד בשבילך עכשיו, מלבדי. ולא רק המילים שלי, אלה גם המחשבות והרגשות שהן נוסעות מחבקות אותך, ברכות ובעדינות.
תרגישי את החום שלהן, תפנימי... ואני עוזב אותך עכשיו, בחורה מדהימה, בלי שתשימי לב, בשקט...
כשאת מתעוררת מוקדם בבוקר, נמצאת במשרד, חוזרת הביתה, נכנסת למיטה, כשעצוב וכואב לך, תדעי, כי אני כאן, לידיך. איתך!
אני
לפני 18 שנים. 31 באוגוסט 2006 בשעה 8:52