כשראתה הפיה את פינוקיו רץ ומשתולל בחדר, שמח ועליז, מתנפח כתרנגול הקורא עם שחר ומעיר את השמש, אמרה לו:
"נהדר, התרופה שלי הועילה לך מאוד, לא כן?"
"הועילה, ועוד איך! היא עשתה ממני ילד חדש!..."
"אז למה היה צריך להתחנן שתשתה אותה?"
"את יודעת, זה כך שאנו הילדים, מפחדים מהתרופות יותר מאשר מהמחלה והכאב".
וגם
בעוד שמרבית האנשים בוכים (או מעמידים פנים כמוחים דמעה מעיניהם) בשעה שהם עצובים, הרי אוכל-אש, לעומתם, בכל פעם שליבו נכמר באמת, נוהג להתעטש. אולם יש לזכור. שגם זו ככל דרך אחרת, באה להראות רגשות.
וגם
אם ננסה נהייה מסוגלים ללמוד בנקל לשאת כל מצוקה.
של מישהו אחר אני מתכוון....
וגם
בת קול וויזואלה
וגרשון גם
מתחילים במסע ארוך היום.
עובדה מוזרה היא, אך איש לעולם
איננו נתקף במחלת ים על היבשה...
ועכשיו למקהלה:
הוא ברח כי היה לו שם צפוף מדי.
הוא ברח כי האור סינוור את כל חושיו.
לבד בוהה במים הצלולים.
פוחד ורואה עיניים בפנים.
אותו החופש שאמור היה להיות כאן בשבילנו
נדמה כי חדל להיות קיים?
ציורים עוד מקשטים את הדממה שלך
ויזואליה - שיהיה אפשר בה להביט.
בת קול - אותה אפשר לשמוע
לאומץ שלך אין גבולות
כמו לשיגעון
השתיקה הוציאה אותך מתוכה
ואני שוב שותק.
פוחד לפעמים
מתנתק מעצמי ושוב מתחבר
קשה לי, זה לא תירוץ
אני חוזר מעבודה עייף.
האם אני בוחר להתעייף שקשה לי?
חייב לראות ראי.
חייב.
לפני 18 שנים. 22 בנובמבר 2006 בשעה 7:30
