לא יכולתי לעשות עם זה כלום.
"רק תרגיש טוב" היא כותבת לי בסמס. ולבי עצוב עכשיו.
הרי זה שיר פרידה
שיר עצוב
שיר כאב
כל החיות היו בגני
וכולן שרו את מר אהבתי
אבל אני, לא הבטתי במראה
נכשלתי.
אני לא בטוח בהיותי שולט. הרי אני מרוכז רק בעצמי לאחרונה, ולא מצליח לפנות מקום גם לאחרים.
וכל מני תירוצים כמו, לחץ בעבודה, בדיקות הריון לסוגיהן והתעמקות בספר חדש הן עדיין - רק תירוצים.
חשבתי, אולי כאן המקום בשבילי. אולי כאן אצליח להכיר טת הצד המר שבי ולאהוב אותו. אולי כאן המקום להכיר בשה שיש לי גם מופרעות בנפש העדינה כל כך שמציג לעולם. אולי כאן המקום גם להיות דורש ולא רק נדרש.
אבל.....
הרגש....
הכשיל אותי.
הכרתי כאן נשים רבות אך ביניהן שתיים מיוחדות. כן. את ואת.
וחוץ מזה, הכרתי כאן גם חצי. חצי שכועס עלי כרגע, מכיוון שאני עסוק בעצמי.
חצי שכועס עלי כי לא השכלתי לראות שיש עוד אנשים בעולם מלבדי.
זה היה אצלי בידים
ולא יכולתי לעשות משהו
ומיכל,
היא בשלה,
מסדרת פירות בקערת הענק שבסלון ומחייכת.
"חזרת אלי", היא אומרת. עוצמת עיניה ומחייכת.
אני יוצא לחופש לא מוגבל בזמן.
תודה למי שקרא/ה ולמי שהגיב/ה.
לפני 17 שנים. 14 בדצמבר 2006 בשעה 10:37
