|
|
|
כל כך הרבה רגשות
כל כך הרבה מחשבות
כל כך הרבה רצונות
כל כך הרבה חלומות
כל כך הרבה פנטזיות
כל כך הרבה פחדים
וכל כך מעט מילים....
החוסר יכולת הזאת להתבטא, "להקיא" את כל מה שהולך בראש
הייאוש שנובע מהמחסום הזה
השיגרה סוגרת אותי
מדכאת
מכבה
הורגת
כל כך רוצה להודות
"כן! אני כזאת"
"כן! אני רוצה את זה"
אז למה המחסום?
למה כל כך קשה לי להודות בזה?
למה ברגע שמישהו עושה צעד קדימה, אני נסוגה ומנתקת כל רגש, כל רצון, כל פנטזיה?
אני אדם פתוח ומקבלת הכל אבל פה כנראה יש משהו שעוד לא מובן לי
"כשתכירי את הנכון, הוא יעזור לך להיפתח ולקבל בעצמך את הצד הזה"
מנחם ומפחיד בבת אחת.
הראתי לחברה התכתבות ביני לבין בחור כלשהו שהוא כעיקרון שולט אבל הוא טוען שאני מצליחה להכניע אותו (לא שאני מתאמצת והפרטים לא יותר מדי חשובים) מה שכן, הוא מצליח להעביר לי אחלה את הזמן בהרצאות המשעממות.
היא קוראת ולאחר זמן מה אומרת "את לא שולטת".
אני שותקת ובוהה בה.
אני לא זוכרת שביקשתי שיקטלגו אותי.
מה זה משנה מה אני?
שולטת, נשלטת, סטרייטית, הומואית, היפסטרית, גותית, פריקית, חנונית......
אני הולכת ברחוב עם קבוצה של אנשים ואני שומעת איך בלי לשים לב אנשים פשוט מקטלגים כל בן אדם: נכה, צבוע, דביל, חכם, הזוי.
ההרגשה שאם לא יכניסו את האדם תחת הגדרה כלשהי, העולם שלו יאבד מכל עניין, יהיה כאוס, הוא יהיה אבוד כי לא תהיה לו "כותרת"
למה אי אפשר פשוט להיות "אני"?
האם זה לא מספיק כיום?? האם אין לזה כבר משמעות?
אני
פשוט אני
אני חושבת שזה עולם ומלואו, גם בלי הקטגוריות.
זה לא ייאמן.
ולמה אני, בתור בחורה שהיא לא ערביה, לא יכולה שיהיו לי ידידים ערבים??
למה ישר מסתכלים עלי מוזר??
כאילו האלה שבוחנים אותך מהצד הם הרבה יותר טובים.
אנשים רעים יש בכל מקום, די להיות "טהורים"
כן! יש ערבים נורמליים!
ולא, אני לא איזו בחורה שחיה במציאות מקבילה.
אני מודעת טוב מאוד למה שהולך בארץ ובעולם.
אני גם אכלתי חרא בצו 8 בצוק איתן ונפגעתי בתקופה ההיא
אבל למה ישר לקטלג?
למה לשלול בן אדם על פי הרקע שלו?
אני איש רפואה (סיעוד יותר נכון) וכן, אני מאמינה שכל חיים הם חיים ואני כן נקרעת כששואלים אותי "אם יביאו לך מחבל, האם את תטפלי בו?"
אתם חושבים שהתשובה היא כל כך קלה.....?
אני ממש לא שמאלנית אבל הדעות שלי לא מעט פעמים נלחמות אחת בשניה.
וזה קשה.
ועוד יותר קשה להיות נאמנה לעצמי במדינה הזאת אשר מושפעת ממיליון דעות, דמעות, כעס, עצב שנובע מאירועים.
סלט מילים
סלט רגשות
סלט כותרות
סלט תפקידים
אבל אני פשוט רוצה להיות אני.
האם זה יותר מדי לבקש..................?
אני אמצא פה שיחה עם בחור שלא ינסה להשתלט עלי בכל רגע אפשרי?
החיים בהחלט מלאים הפתעות. אתה מדהים :)
*מנסה לא להכליל וזה שזה "מיועד" לאדם אחד, זה מיועד למספר אנשים*
למה יש כאלה שחושבים שהם יכולים לשכנע אותך למשהו שאת לא רוצה?
אני לא נוגעת באף אחד,
אני אוהבת שקט ושלווה.
אתה נכנס אלי ראשון,
כותב לי (יותר נכון מצווה עלי) מספר דברים
למה אתה חושב שאני ישר אציית לך?
סבבה, אתה שולט ואתה רגיל שנשים יעשו את כל אשר עולה על רוחך
אבל מי אמר שאני כזאת?
וכשאני מסרבת (בנימוס), אתה כותב שזה לא מעניין אותך כי אתה דורש זאת.
שנשים עושות מה שאתה רוצה.
אז אני נורא "מצטערת" שזה לא מתאים לך
אבל (מזכירה שוב) אתה פנית אלי ראשון
וזה שאני לא מתחברת לזה,
לא אומר שאני באה במטרה לפגוע\לזלזל\להתעלם.
חס וחלילה. למה שאני אעשה לך את זה?
אתה הרי לא עשית לי כלום.
נכון, זה עולם שלם ויש פה מגוון עצום של אופי
אבל למה להעמיס עלי את ה"אמונות" שלך ואת דרך החיים שלך?
אם אני ארצה ואני אבין שזה מה שמדליק אותי,
אין בעיה. אני אעשה את כל מה שצריך.
אבל בחייאת!
כמו שאני מכבדת, תכבדו אותי גם אתם.
זהו. הקיטור הוצא.
שיהיה ערב מדהים לכולם ושבוע קליל
- "נו, תיכנסי. תראי מה הולך שם. אולי בכלל מחקו לך את היוזר"
- "לא יודעת אם בא לי"
- "מה זאת אומרת? מה כבר יכול לקרות?"
השיחה הזאת, שבעקבותה נכנסתי לאתר הזה, לאחר 10 שנים.
ישר עולה לי הזיכרון הראשון שלי מהעולם הזה.
הייתי בת 18 וזה היה סוף שבוע שבו נסעתי עם חברה למרכז, לבלות, להעביר את הזמן כל עוד אפשר מאחר והגיוס התקרב בצעדי ענק.
החברה אמרה שהיא שמעה על מקום בשם "דאנג'ן" שבד"כ זה מקום של כל מיני חולי נפש שמביאים מכות אחד לשני ונהנים מזה (לא תיאור מי יודע מה נחמד) ושהוא פתוח פעמיים בשבוע, בחמישי ושישי וחמישי זה ערב של סאדו מאזו ושישי זה ערב של מסיבה רגילה (או שהיא אמרה את הימים הפוך, זה לא באמת משנה). החלטנו לנסוע לשם ולראות את מה שהולך שם. כאשר הגענו למקום, הבנו שהחברה טעתה בימים ושהיום זה לא הערב של המסיבה הרגילה. אחרי שהחלפנו מבטים, החלטנו בכל זאת להיכנס. נכנסנו פנימה בזהירות, כאילו אנחנו נכנסים לאיזור מסוכן ולא ידוע. בהתחלה הכל נראה די נחמד (חוץ מהתלבושות): הופעות אש, אנשים נחמדים שמחייכים. לאחר כמה דקות של עמידה, חברה שלי קולטת מישהו על הרצפה והוא הולך על 4. חברה שלי ישר התכופפה אליו ושאלה האם הוא לא מרגיש טוב והאם הוא צריך עזרה. לאחר שהיא התכופפה אליו יותר נמוך, היא קלטה אותו מלקק את הנעליים שלה. היא נבהלה וביקשה שהוא יפסיק כי חבל על הלשון שלו כי הנעליים מלוכלכות. באותה השניה, אני מבינה שמישהו (גם נמצא על 4) מסתובב ליד הרגליים שלי. אני נבהלתי ושאלתי גם האם הוא לא מרגיש טוב. התשובה שקיבלתי "אני בסדר אבל את נראת עייפה. אולי את רוצה לשבת עלי ולראות את המופע?"
אני השתתקתי.
מה זאת אומרת לשבת עליו?
יש הרי כיסאות. למה הוא רוצה שאני אשב עליו??
אחרי שיצאתי מההלם הראשוני, הבנתי שזה נשמע די נחמד לשבת על מישהו כי את האמת ממש התעייפו לי הרגליים.
התיישבתי עליו.
ציפיתי להרגיש ממש מוזר אבל בפנים הרגשתי בסדר גמור.
דבר הבא שאני זוכרת זה בחור עירום, תלוי מהרגליים ולישבן שלו מחובר זיקוק דינור מודלק והבחורה שהייתה איתו, פשוט מסובבת אותו.
אחרי שיצאנו משם, החבורה שהייתי איתה לא הפסיקו לדבר על המקום (לא עם התיאורים הכי חביבים) אבל אני שתקתי.
הרגשתי משיכה מוזרה למקום. רציתי מאוד לחזור אליו.
ידעתי שאני לא אחזור לשם לבד (לא היה לי מישהו בשביל לדבר איתו על מה שעובר לי בראש ולגבי מה שאני מרגישה אחרי אותה חוויה)
מצאתי את האתר הזה ונירשמתי בשביל לקרוא,
בשביל להתעניין,
בשביל לקבל תשובות לתחושה המוזרה הזאת שעוברת אצלי בגוף.
DeathGirl
נו באמת.... לא היה לי את זה ביותר "פריקית מיוסרת שכל העולם לא מבין אותה"?
בושות.
אז חזרתי לפה היום כי היה לי רצון עז פתאום לכתוב.
הרצון הזה, בפעם האחרונה היה לפחות לפני 5 שנים.
אני כיום שונה, מהרבה בחינות
אבל אותה התחושה עדיין קיימת בפנים....
