מוצאת את עצמי אבודה, כבר שנים מתחבטת באותה שאלה… מאיפה להתחיל-חכמים יגידו מההתחלה :)
אז נפגשנו בתקופה קאיוטית בחיי; גרתי בלוס אנג׳לס, עם שותף מקסים, בעבודה באחד הלוקיישנים הכי תחרותיים ומצליחים בעולם. בוורלי הילס הרי, לא?
עשיתי יותר קוק ממה שרציתי להודות, הרגשתי תלושה, אבודה, בודדה ועם זאת היה לי טוב…
כן, בד״כ טוב לי לבד.
אתה היית כל מה שאני לא, עוגן ומזכרת מימי ילדות.
דת, שמחת חיים, הערצת את האדמה עליה דרכתי, היית קבוע-עד רמת ה OCD ואני-רציתי קצת שקט.
אז התארסנו והסקס היה נורא, אין לך מושג איך לגעת באישה ואתה גומר עוד לפני שאני מספיקה להתחיל להנות. יש לך חרדת פות קלה, רטיבות מלחיצה אותך ובכלל בזמנו התלוננת שאני דורשת זין יותר מידי-פעם בשבוע מספיקה לך.
ואני כמו טיפשה לא עזבתי, זה היה רגוע, קבוע ויכולתי לנח. התחתנו והסקס נשאר נורא. היום יש לנו שלושה ילדים, אתה אבא נפלא! הם אוהבים אותך. אתה פרטנר מזעזע, חסר לי שיחות אינטליגנטית-בן זוג שמאתגר אותי שכלית, חסר לי משיכה-כן; כביתי אותי להתאים לקצב שלך ועכשיו-כבר לא בא לי גמירה בשניה… (שלך)
בעבודה-אתה באותה נקודה בדיוק-חסר אמביציה-חסר מעוף…
ואני כאן כבר שנים תוהה-הוא אבא טוב, הם אוהבים אותו. האם להשלים עם זה שאלה חיי או לחתוך-לבגוד לא אופציה בשבילי-לא עשיתי את זה מעולם ולא אתחיל היום…
אז… מה היית עושה לו היית אני…?
