סיפורים מקצה השוט

אהבה בימי כו רונה

אני תוהָה מדוע הפסקתָ לכתוב.

כך. לפני עידנים כתבת לי. לראשונה. ומשם הדרך במדרון אל פסגות האחיזה, הייתה חדה.

חילופי מילים, שיחות, מפגש ראשון הורמונאלי עד כלות. עם הפנים לבאות.

רק אמרת - אל תנטוש. לא אוכל לשאת זאת.

הובלתי אותך בדרך חדשה לא מוכרת. מעפילה מהפנטת. אורחות חייך שונו ללא הכר,

בתוך למידה אינטנסיבית. הצינוק הפיזי הנפשי בו כלאתי אותך, היה לך לחמצן טהור.

לשחרור אלי מרחבי אינסוף.     הכימיה, הפיסיקה, הסימביוזה - היו תואמים אמיצים נדירים עד כלות החושים.

והזמן נקף. והתפתחת לכלבה אצילה וזקופה. וביקשת לאחר תקופת אינספור, לשחרר אחיזה. כי את כבר גדולה.

בלב כבד ובהערכה גדולה הסרתי את קולרך החם, המדיף. ואת וגם אני, רעינו בשדות אחרים. כי כך. וחוט החיים בינינו לא יכול היה להינתק. מילים שוגרו הלוך ושוב לפרקים. הילכת על פי תהום. התגרית בגורל. חזרת להיות כלבת רחוב. לא יכול הייתי שלא לנטר את בבת עיני. ובדרך לא דרך שליתי אותך, ניקיתי, שיננתי שיעורי עבר והזכרתי לך הובלה מהי בתוך אילוף חוזר, קצר, ומתוך יצר עמוק.

ובעיצומו של מבחן חדש. והתנסויות מאלפות ומפגשי פסגות, הוטלנו באבחה אל הבידוד. אויב חמקן, בלתי נראה, שבה את האנושות כולה, במבחן שכמוהו לא היה. ומתוך הסגר הנכפה מכוחות על, המשכנו במשחק יצרים כאילו אין מחר. ואולי, באמת, אין מחר? לבסוף כל הקלפים נטרפו. יום רדף יום. מספרי החללים הוטחו.  הטוען לכתר החמקמק דרס באדישות את האתמול.  ואולי מתוך החורבות דף חדש יחל.  והנה אני שוב במסע. מחדש. תרמיל ניסיוני על כתפי. בבידוד הכפוי. וחולם על לידה מחדש.

את הסיפור הזה אני חייב לכתוב. אמרתי. אשמח לקרוא את הקורות - השבְתְ.

אין כמו בישול איטי למיצוי חוויית הטעימה. כי האיטיות מאפשרת להפריד בין הגוונים, בין הרקמות המשתרגות זו בזו,
בין שלל הניחוחות, ולסחוט עד כלות את לחלוחית תמהיל התמציות. ובכלל, החיפזון מן השטן. אז שלחתי אותה לשוק,
כאשר מתחת לג'ינס העוטף, הייתה חמושה בתחתוני הגומי המדיפים, הצמודים לנבכיה וחשים אחר קימוריה. שם החל
תהליך הבישול. היא הייתה משוכנעת שניחוח הגומי הלכוד בריח תאוותה נישא ומעפיל ומאפיל על חגיגת הריחות שבשוק
ונע אחריה כשובל מהביל. הוריתי לה בדיוק נמרץ לברור את השורש המחוטב, המפוסל ביותר, והיא, בין אינספור
צבעים וצורות ורחשים, בחרה את האחד המיוחד. והביאה.

ג'ינג'ר. צורתו ככף יד גסה. מתוך האחד שבחרה בהצטיינות ראיתי שניתן לפסל את הרוגש המיוחל. וכאן נדרשת עבודת
צוות מתוזמנת היטב – היא הופשטה מכסותה, תחתוני הגומי הורדו באוושה מוכרת, ממכרת, משאירים אחריהם חותם לח
וחם ומהביל ומוכן. הובלה אל מקום ההתרוקנות. הוריתי לה לנקות את מבוא אחוריה ואת מנהרת כיבושה היטב היטב. זאת עשתה.
ואני, בינתיים, קילפתי, פיסלתי, יצרתי אצבע ג'ינג'ר בשרנית ועבה וארוכה במיוחד, שראשה מעוגל ומוכן להסתערות, מותניה צרות
ורגלה רחבה למשעי, לצורך התקבעות מיטבית. שייפתי ובצעתי גימור למופת, כאשר שעון החול מחל תקתוקו, כי מרגע
שהאצבע מגולפת, מקולפת, חשופה, יש לשמר את נוזליה לבל יתאדו ולפעול במהירות.

השפחה המרוקנת הפציעה בדיוק במועד, גאג הטבעת פער את פיה שהחל מרייר מוכנית, גופה נמתח אל משטח העבודה, ידיה
נקשרו היטב מאחורי גווה הקעור, רגליה בפישוק, ישבנה מצווה להתגרות בעולם. מעט מים (ולא חומר סיכה!) ואצבע הג'ינג'ר הארוכה
גולשת אל מקומה עד שהמעצור המגולף עוצר אותה בשאון שאיבה קטן. אין יוצא ואין בא. מלאכה נאמנה. כאשר הייתי בטוח בקיבוע,
הצמדתי היטב את ירכיה, כפתתי את ברכיה, את קרסוליה והותרתי לה מרווח תנועה לא נדיב במיוחד. או ליתר דיוק – אפסי. פלחי
ישבנה הוצמדו זה לזה בכדי לוודא מגע ישיר ועמוק של השורש עם בשרה הדואב. וכעת. רק כעת התרווחתי בכורסא עמוקה, מפנקת.

(זהירות מתבקשת – להתרחק ממגע בעיניים) בתוך דקה. אולי שתיים, החלה אצבע הפלא להפריש את מיציה ולצבוט את מנהרת
התשוקה ולהבעיר את תוכה של שפחתי הכפותה. מה שהחל כתנועות אגן קטנות ונשימות עמוקות, המשיך כנסיון עקר, חסר תוחלת,
לרווח את אסוריה הכולאים את גופה. ביקשתי להקל על שפחתי ולבשר לה על הזמן הנוקף, לכן מדי שתי דקות הפלאתי על ישבנה
המיוסר הצלפות קצובות, נחושות, וכך ידעה לחשב את הזמן הנותר. אנחות קצובות הפכו לשאון המוכר המערבל בגליו תשוקה עזה
וכאב בעירה נוקב. ראשה התרומם. מעט. עד שהתעייף וצנח. רגליה התפתלו. אגנה היכה במשטח בעוצמה מתגברת. כאילו
שהתנועתיות הבוטה תקל על הכאב הצורב, הפושה. ולא ידעה כי דווקא התזזית הזו שאחזה בגופה הנחשי, הגבירה את מיצוי השורש
הנטוע היטב ועמוק בתוך ישבנה המיוזע. אני ידעתי שגם אם תנוע בקצב הריקוד החושני וגם אם תחדל, הרי נדרשות עשרים דקות
לתהליך הזה למצות את עצמו ולחדול. ומחוגי השעון ליטפו אותי מדי שניה מתקתקת. החזיון היה מרגש.
שפחתי הכפותה נלחמת ושואגת ומקפיצה את ישבנה המפוסל ומתפתלת בתוך יסוריה. לבדה. ללא מגע יד אדם.

עד שלפתע, חדלה. אצבע הפלא סיימה, כצפוי, את תפקידה. ליטפתי את שפחתי ברכות לאות ומחווה כי ביצועה היה מושלם,
הסרתי אותה מעם אסוריה, התרתי את מחסום פיה שדלף כמעיין נובע ושלפתי את הג'ינג'ר הרדום מעם עכוזה היפה. במהרה וללא
שהות החלפתי את אצבע הפלא בזין רוטט ורעב ועטוף. הייתי חייב לפרוק את משא התשוקה. הכניסה הייתה קלה במיוחד לאחר
פעולת הרחבה מתמשכת. זינקתי אל תוכה שוב ושוב. היא שאגה כלביאה. מותרת. חמה. גמירה משותפת הותירה את גופינו מרוקנים,
שבעים, רוטטים. פנינו, כהרגלינו, לשוחח על מה שהיה, להשלים פיסות חוויה, אני מצידי, היא, המדהימה, מצידה. כי השיח. עוטף.
נותרנו עייפים אך מרוצים...

בכול זאת יש בה משהו...

היא פצועה ושורטת בקרן זווית, וכאשר מבקשים להושיט יד,
לגשת, לבדוק, לאסוף אל החיק, היא מגרגרת מעט אבל נאבקת בפחד,
חושפת שיניים קטנות, ציפורניים כסוסות. וכאשר מתעקשים לאחוז, היא נרגעת,
רק קצת, ואז, אם יהיה שקט בחוץ, והגשם יחדל, והעיר תיעצר, ותהיו ברי מזל,
תוכלו להקשיב להלמות הלב הקטנגדול שלה, הפועם בשקט. בקצב מסחרר.
כי שאון הלב הזה הוא אחר מכול שאון אחר שהכרתם. לפעמים יש לו צליל של אורלוגין קשיש,
כזה שהיה מוצב בבית סבא, והלם, ותקתק וניגן ניגונים, ושרד דור אחרי דור.
לפעמים הוא משמיע אוושת גחליליות הנוחתות על האדן.
לפעמים הוא מרעיד את בית החזה הקטן ומאיים לנתץ.
יש שם לב. זה ברור.
אני הקשבתי. לכול מנעד. לכול צליל.

בוקר כמעט אביבי. קריר ונעים בגובה 800 מ' מעל פני הים.
בית אבן קולוניאלי. תאורת פנים רכה.
מדרגות תלולות. תקרות גבוהות. ספרים. ושוב ספרים. פסנתר עתיק. שחור.
תפאורה טבעית תואמת להפליא לסצנות שליטה ותשוקה אפלות.

התכנסנו. כאילו בטירה מן האגדות. היינו שלושה. חושקים. סקרנים. אמנים.
תאבי ידע וחקר. נעימים. סבלנים. בוגרים ועם זאת נחושים.

פרסתי ציוד מגוון. התקנתי ווים. הובלנו אותך אל מקומך. היה לך זיק בעיניים.
גם פחד. גם תשוקה. הרבה ציפייה. גופך מתוח. חשוף. ממתין לגורלו.
ליטפנו. הצלפנו. החדרנו. הידקנו. קשרנו. ריתקנו. ושוב ליטפנו.
ואת. רקדת היטב לצלילו של השוט. קיבלת בכאב. בתשוקה כל נשיקת הצלפה.
וביקשת עוד. וקיבלת את שביקשת.
גופך נצבע וסומן בקומפוזיציה מרתקת של גוונים של שליטה וכאב ועונג.
ואת אהבת את הציור האבסטרקטי. הכול כך אמיתי. שנצבע על גופך.

ואז. הורדת ממיתקן הריתוק. וישבנו שלושתנו. וניתחנו את מה שהיה.
ושוחחנו בטבעיות רבה. בנינוחות. על נושאים שבלב.
על אמנות. על החיים. ועל כאב. ועל פטישיזם נוטף.

היה נעים לשוחח ללא עכבות, ללא מחסומים, על תחומי עניין משותפים,
על ריגושים, על עינוגים. על מותר. וגם על אסור. ולדעת בסופו של דיון שאנחנו השפויים. העולם האפל הוא שם בחוץ.

שמחתי לפגוש אותך. עמק. היה לי נעים להכיר אדם מרתק.
והצטערתי בשביל כל מכיריך על שאתה עוזב.
קבל את ברכת הדרך ממני. שתצלח דרכך גם מעבר לים.

And to you, S, I'll just say, though knowing you for a while, your personality is unique and fascinating and your desire for exploring is thrilling. I love your endless knowledge, your need to cross and explore. Hope for you only the best.
…but, take care.

שאלת אותי, מה כבר אפשר לעשות עם שתיים שאי אפשר לעשות עם אחת?
הנה תשובתי -
ארוחת ששים ותשע
הקול המתכתי במשיבון היה מוכר: תאלץ אותי לחדור. להחדר. תהיה אכזר.
תשפיל אותי. תכאיב. יותר. אתה יודע. מחר בשש. תייסר אותי. תהיה קורע.

היא קבעה עבורי. לא הייתה לי ברירה. האדרנלין כבר זרם בכמות אדירה,
קראתי לרקפת, שברירית ונחשקת. ידידה נהדרת, תמיד שמחה לכאוב עם אחרת.

שולחן האוכל התמים לכל אורכו נפתח. ממתין למטעם שעליו יפרש, בשל ולח,
הכנתי שוטים, מצבטים, חבלים, שמחתי לחנוך את מחסומי הפה הרשעים.

רקפת המתינה, ראשה היפה מורכן, ורד שלי הגיעה, ריחנית, גופה כבר מוכן.
לא בזבזתי זמן לשיחת חולין מיותרת, ציויתי על האחת להפשיט את האחרת.

חבל בודד, מן התקרה נמתח, לארבעה מפרקי ידיים קטנות ביחד נכרך.
שתי בנות עירומות, ידיים גבוה מעל ראשיהן, ממתינות רק לי שאתעלל בגופיהן.

מאה הצלפות שוט על כל ישבן עסיסי, בנות – זו רק ההתחלה, ההמשך הוא ארסי,
השתיים, צמודות שד לשד, פה לפה, מזיעות וגונחות, תאווה להביט עליהן מקפצות.

בנות חמודות, הכרתן צמוד, מיוזע, די והותר, הגיעה העת לעינוי האמיתי, האחר.
מחסום פה נתחב לפיות, דילדו דו צדדי, אוטם את הפה וזקור, כמו הדבר האמיתי.

את ורד שלי אני מצווה לטפס על השולחן, הדילדו בפיה, משפיל, מגוחך, וכבר מוכן,
על גבה פרקדן – לשתי רגלי העץ קרסוליה נקשרים, פרקי ידיה לצד השני נמתחים,

רקפת מבוישת, חוששת, עולה על השולחן אחריה, נאלצת על ורד במהופך, להשתרע
קשרתי פרק יד לקרסול, קרסול לפרק יד, ארבעה היו לי כאלה, הידקתי אחד אחד.

ראשה של האחת מעל (או מתחת) ערוות האחרת, אישה כפותה לתוך רעותה גוהרת,
הדילדו תקוע בפה, ננעץ עמוק בין הירכיים, הכוס תופח, האם אתן אחת או שתיים?

ישבנה של רקפת בולט נערי, מעוצב, חתיכי, האמת שאותו אני אוהב הכי הכי...
חסרת אונים, מתוחה, נאנסת וכבולה, שוכבת, נמרחת על ורד שלי במלוא הדרה,

ליטפתי, נשכתי, הצלפתי, (יש בכלל ברירה?) ישבן וגוף, אולי בעצם הייתי חצוף..,
הרי רקפת היא בסך הכל אורחת, שהובאה לכאן, להטביע ראשה ל-ורד בתחת,

הפיסוק של השתיים רחב מאד ונוח, מצבטים הידקתי להן, למרות הגניחות, ובכוח.
הבנות נעולות, נעוצות האחת בתוך השנייה, פה לכוס ואף לתחת, אין יוצא ואין בא.

שתי מכונות התאווה הכפותות, דבוקות מזיעות, מריחות, מתייסרות, נוהמות,
אף בתוך תחת, ערווה בתוך פה, בטן לבטן, האם יש מראה יותר יפה?

תנוחת ששים ותשע מרטיטה ומושלמת, עוד לא חוויתי דבר כזה, באמת...
האם טוב להן או רע? הייתי שואל, אבל הן כה עסוקות האחת בתוך השניה, לעזאזל!

למעלה

הקדשתי לך, א. בהשראתך, ובהינף קולמוס, ומאחר ושמחת על הדברים,
אשתף גם אחרים


לא לגעת, להטריף חושיך, לא לגעת -

הוא יוביל אותך למקומך בעדינות - יצווה
להתפשט
הוא ירתק גופך אל מיתקן הריתוק
יקשור חבלים חבלים סביב גופך, אבריך
יעביר כבליך בין חלציך,

הוא יכבה את עיניך ויאלץ -
להקשיב

הוא יעבור על כל גופך, קרוב קרוב
אבל לא יגע,
הוא ילחש באוזנך הצמיתה דברי כיבושין
הוא יפלרטט בהבל פיו,
הוא יחמיא, יבקש, יצווה, יספר,
יאמר לך דברי זימה
ולא יגע,

יגיע אל כל צפונותיך, יוודא בין רגליך -
אחיזת הכבלים איתנה
ירפרף על גופך, על שדיך, פניך,
ידאה על מרחבי גופך האסור ולא ינחת,

יענה אותך עוד ועוד, גופך יבקש, יבכה אליו,
אבל הוא רק ירמוז, יהתל, יגע לא יגע,
אבל לא יגע,

ואז יצווה בקולו הנחוש -
לגמור, עלמה, לגמור
לצרף גוף לנפש, להתרכז ולגמור,
לא תזוזי, מרותקת, ידיך לא יהיו לך לעזר,
תנועות פנימיות של הנפש ושרירים נסתרים,
יאלצו אותך למלא אחר פקודתו הנחרצת,
ואת תגמרי בלי לנוע, תאנחי, תעופי בתוכך, תרחפי,
תשאגי את כל תוכנך החוצה, תגמרי.
כפי שציווה.

ואז, רק אז - יתיר מאסוריך, יסיר מכסה עיניך
לראות את אשר עולל בך,

היא הייתה יפה, מתגרה בעולם
חיננית, חיונית, בעלת מזג חם –

עיניים בהירות, שובבות, צוחקות,
שפתיה חושקות, נעות, חופשיות –

עור פניה חלק מאד ונעים,
מבטה טורף את החיים –

היא הייתה יפה,
עד לפני דקה –

מחסום הפה את הכל קלקל,
מה שכדור גומי אחד יכול לעולל –

בוהה בחלל בלי תוכן או תכלית,
רק לפני רגע הייתה אלוהית -


פתאטית, פעורת שפתיים,
איפה החיוך, היכן הזיק בעיניים?

נמחקו השפתיים, הפה הוא פעור,
נוטפת ריר, המבט כה עכור –

מבט מעוות, קמטים חרושים,
את מגוחכת, שפחה, מכל הנשים!

היא עירומה. אני לא. שנינו הבטנו בכלוב שבחוץ. היא צחקה בפה מלא. "כשתפסיק להפתיע אותי, אדע שהריגוש שבי מת." "למה שאפסיק? אני יצירתי, זוכרת?" היא זחלה על הספה בחתוליות, התרפקה עלי. "אוקיי, כותבים? הכה בברזל בעודו חם." אמרה לי. "כן, כן, סיכמנו – תתחילי. רוצה קפה? אני הולך להכין."

היא עלתה למכוניתו בצומת, כפי שסיכמו. מיד שלח יד לנבכי חצאיתה. בדק את הדילדו המיוצב במקום והעמיק לחפור מאחור אל פלאג התחת התקוע. "ילדה טובה," אמר לה. "בשום אופן הפלאג לא יוצא, שיהיה ברור." היא זזה על מושבה כל העת ועינגה את עצמה, כמעט באין רואה. הוא פנה לעבר היציאה מהכביש. החנה מאחורי תחנת הדלק ושורת החנויות. הם נכנסו בדלת רחבה להאנגר הגדול. שוטטו מעט בפנים. היא הייתה מרוכזת בשרירי פי הטבעת שלה. ידעה שאסור לה למלט את הפלאג. הוא הוביל אותה למחלקת חיות המחמד.

"אפשר לעזור?" שאל אותם בחור צעיר, עדין למראה. "כן, אנחנו מחפשים כלוב... בינוני." "אוקיי, באיזו חיה מדובר?" שאל המוכר. "זאת כלבה, כלבה מעורבת. בינונית כזאת. תראה לי משהו פשוט." "טוב, תראה, יש לנו כאן כלוב חזק מטר ארבעים וחמש על שמונים. מיועד בעיקר למעבר. הכלב יכול לזוז בנוחיות בפנים. פתיחה נוחה ו..." "זה הרבה יותר מדי גדול," הוא קטע את המוכר. "אנחנו ניקח את זה, זה יתאים לנו." "זה כלוב של ארבעים על שמונים בערך, הוא לא ממש נוח לכלב ל..." ניסה המוכר. "זאת כלבה," הוא ענה. "וזה בדיוק מה שיתאים לנו." "אני לא ממליץ לכלוא כלבה בכלוב כזה קטן.." המשיך המוכר הנואש בנסיונותיו, לשוא, תוך כדי לכתם. בהמשך קנו מספר שלשלאות ברזל, מנעולים ונשכן עבה מגומי שעוצב בצורת עצם ושתי רצועות עור בקצותיו. היא הייתה עסוקה בשרירי עכוזה. ידעה שאסור.

הם העמיסו את צעצועיהם החדשים במושב האחורי והפליגו לעבר חוויה שלא במהרה תשכח. ממנה. "אני כלבה מעורבת?" שאלה. "תקבלי יחס של כלבה סוג ז' " "אני מקווה.." ענתה.

הוא העמיד את הכלוב במשטח החיצוני הצמוד לדלת היציאה לגינה. הינף אצבע הספיק. היא התפשטה. "עמדי זקוף. תתכופפי. ידיים על הכלוב." פקד. הצליף בישבנה 20 הצלפות במלוא עוצמת השוט. היא גנחה. דמעות נקוו בעיניה. פתח את הדלת הזעירה. "פנימה," אמר. היא זחלה לכלוב, אך כשראשה נגע בסורגו הנגדי עוד לא הייתה כולה בתוכו. בעזרת נעלו עודד אותה להתאים עצמה למידת הכלוב, ודחף את הדלת על עכוזה. הדלת ננעלה בלחץ. הוא הביט בפלאג שנע מעט בחור ישבנה. ידעה שאסור. בעזרת שלשלאות ברזל הידק את קרסוליה לפינות הכלוב ונעל. היא עמדה על כפות ידיה ושוקיה, לחוצה בתוך סבכת הברזל. המראה של האשה הדחוסה בכלוב הזעיר, מייבבת, מתפתלת, היה יפה להפליא. הוא היפנה את הכלוב אל דלת הזכוכית הגדולה וכך, מתוך הבית יכול היה לצפות בפניה, שהאדימו מזיעה ניגרת.

הוא התפנה לעבודה ופתח את המחשב על שולחן העבודה. ממקומו יכול היה להביט בה בהנאה צרופה. לאחר שעה של עבודה יצא אליה. היא נהמה בתוך הכלוב. "אני משתגעת, תעשה משהו.." היא אמרה. הישקה אותה כמות נכבדה של מים ממשפך בעל זרבובית ארוכה. לאחר מכן הכניס לכלוב את נשכן הגומי, הצמיד אותו לפיה וקשר את קצותיו מחוץ לכלוב ע"ג הסורג העליון. ראשה הוצמד לסורג העליון, פדחתה נלחצת אליו. פניה למטה, הנשכן נוגס עמוק לתוך פיה. "עשיתי משהו. כמו שביקשת." אמר וחזר לעבודתו. היא נהמה, מטלטלת גופה ומכה בדפנות הכלוב. ממקומו ליד שולחן העבודה הגניב מדי פעם מבט לשפחתו המעונה, הכלואה. "אני צריכה להשתין, תשחרר אותי מהדבר הזה. אני משתגעת כאן.." הוא שמע אותה מסננת מבעד למחסום פיה. הביט בשעונו. כמעט חלפה לה עוד שעה. יצא אליה. הוציא את הדילדו וגם את פלאג התחת. החור נשאר לח, פעור, קיבל את צורתו של הפלאג. ייצב קערה מתחתיה ופקד: "תשתיני," שתן נזל על ירכיה והקערה התמלאה בזרזיף בוער, עקשני. הוא הוציא את הקערה ושפך על ראשה את תוכנה. שתן טיפטף דרך שערותיה למצחה, עיניה, לחייה ופיה המקובע. היא ניסתה להניע את ראשה לצדדים. מצמצה בעיניה הבוערות. "תגידי, שתן הוא מלוח?" שאל. "כן, כן, הוא מלוח," צעקה. "אני לא יכולהה יותרר." "להוציא אותך מהכלוב?" שאל. המתין שניות ספורות. "לא ענית, להוציא?" "תעשה.. תעשה מה שאתה רוצה.." ענתה לו בצעקה. "אראה לך מה אני רוצה," אמר ופנה לכפות ידיה הנשענות על רצפת הכלוב המסורגת. הוא כבל כל פרק יד בשלשלאות, הצמיד את ידיה מאחורי גבה ונעל אותן בסורג הכלוב העליון. היא עוד לא קלטה את תנוחתה החדשה. גופה נשען כעת על כפות רגליה ושוקיה, ראשה וידיה נעולים לתקרת הכלוב. "עכשיו את בסדר, מרגישה נוח?" שאל, בצחוק. "מעולה," צעקה תוך נענוע אלים של גופה כנגד דפנות הכלוב. "חבל," אמר לה. "אפשר שתרגישי פחות נוח," "לא לא לאא," אמרה, היסטרית. "אני מרגישה נורא. תשאיר אותי ככה." והוא השאיר אותה כך, כפי שביקשה.

נכנס לעוד חצי שעת עבודה. מזוית עינו קלט אותה מטלטלת את גופה בפראות בתוך הכלוב הצר. שוב יצא אליה. "4 מנעולים, זה לא נראה לי מספיק. רק חסר לי שתברחי עכשיו." אמר. "לאאא," צעקה מתוך מנשך הגומי. הוא פנה אל ברכיה, פיסק אותן עד שהוצמדו לדופן הכלוב, כרך שלשלאות סביבן ונעל לדופן הכלוב. "בבקשה, בבקשה.." התחננה. "בבקשה מה?" שאל. "בבקשה.." ענתה בקול רפה. הוא שלח ידו לשפתי ערוותה. הצמיד והידק 4 מצבטים לכל שפה. פנה לשדיה התלויים. הצמיד עוד 4 מצבטים לכל שד. לא פסח על הירכיים, הזרועות, תנוכי האוזניים, המותניים. סה"כ מנה 40 מצבטים. היא נאנחה אנחה קצובה, רוק נוזל מפיה הפעור.

הוא חזר לחדר. 'עבודה מעל הכל,' חשב לעצמו. היא ייבבה בכלובה, טלטלה עצמה ככל שהייתה יכולה, מעונה, מותשת, כואבת, צרובה, מושפלת. הוא הקציב לה עוד חצי שעה, ידע שתעמוד בזה. לאחר שלוש שעות של בילוי מזכך בכלוב הכלבים פתח מנעול אחר מנעול, שיחרר סוגר ועוד אחד ושלף אותה מתוך כלאה. היא ניסתה לקום, להכות בו באגרופיה אך נפלה לרגליו, מותשת.

"זהו, החסרנו משהו? שאלה, מסיימת את הכתיבה. "לא, נראה שהנצחנו את הסשן בצורה טובה." עניתי. "יופי, למשחק הבא..." אמרה, צוחקת את צחוקה השובב.

כשנה לא שמעתי ממנה. התקשרה. הופתעתי.
ביקשה משחק. כך קראה לסשן שכל כך אהבה.
כן. היא באותו הבית הכפרי. אותה עליית הגג.
נפגש ונדבר – אמרתי. כבר שוחחנו מספיק – ענתה.
בלי שיחות ועוד שיחות ורענון והבהרות לא נפגש – הייתי נחרץ.
נפגשנו בביתה. לא השתנתה. בת 33. 165 ס"מ ו- 62 ק"ג של אדרנלין.
נאה. שיערה שטני, לא ארוך. לבושה המרושל, הגדול מכפי מידתה, לא מסגיר את גופה הקפיצי. עשתה פסק זמן אבל היא שוב חייבת – הסבירה.
ביקשה שעתיים. אני סומכת עליך – אמרה. בלי מילת קוד. נלך על הקצה.
שעה – אמרתי. ואף הרחבתי את מילת הקוד. די. מספיק. סטופ. חדל. כל אלה יהוו מילת קוד מורחבת. אהיה נוקשה אבל לא ארחיב גבולות. זה התנאי!
לא תצליח להביא אותי אל מילת הקוד - אמרה. נראה אותך – עניתי, מאותגר.
הצצתי בעליית הגג. ריהוט מינימלי. הליכון כושר. נתנה לי מפתח לביתה. תתקין הכל בהיעדרי – ביקשה. הסכימה לתנאים. אבל דבר נוסף שיהווה הפתעה – ביקשה.
אז יש משחק? שאלה. לא עניתי. עזבתי את ביתה.
כעבור שבוע, הגעתי בשעה היעודה. פתחתי את הדלת. כמסוכם, עמדה במבואת הכניסה. עירומה. זקופה. נחשקת. פניה חתומות. הסתובבתי סביבה. שדיה כמעט זקורים. ישבנה מעוגל. מוצק. ידיה נתונות מאחורי גופה בתוך אזיקי מתכת.
אחזתי בפרק ידה וללא אומר הובלתי אותה לעבר מדרגות עליית הגג. הדלת נסגרה מאחורינו. חם כאן – אמרתי. היא הינהנה.
במרכז החדר ניצב סד העץ שהתקנתי. דמיינתי אותו מכיל את גופה הנאנק. היא הובלה, להפתעתה, אל ההליכון שבפינה. תעלי – פקדתי. מה זה, שיעור כושר? – שאלה בתמיהה. סטרתי ללחייה בחוזקה. כל מילה – סטירה. הזכרתי לה את תנאינו. ביקשת הפתעה. היא הרכינה את ראשה בפה קפוץ והתייצבה על ההליכון. כוונתי את המהירות ל- 8 קמ"ש והתיישבתי במרחק מה. היא החלה בצעדי ריצה קלה. ידיה כפותות. שדיה מקפצים. ישבנה מרקד. התענגתי על המראה המלבב. גופה החל להבריק. אגלי זיעה בצבצו על מצחה. היא התנשפה בעודה רצה. הצצתי בשעוני. חמש דקות חלפו. הביטה בי. מבקשת הקלה? עצרי – פקדתי. היא הרכינה ראשה לעבר מפסק החירום ועצרה את המכשיר, מתנשפת. הורדתי אותה ולקחתי אותה להתקנה בסד. את מזיעה – אמרתי. נעלתי את רגליה בפיסוק רחב בלוחות העץ. הסרתי את אזיקיה והרכנתי אותה לעבר קורת הראש. צווארה ופרקי ידיה ננעלו. ישבנה בולט, חצוף מאחוריה. גופה אדום ממאמץ. אני יודע כמה את שונאת מחסומי פה. לא אשתמש בכך. אם לא תוציאי הגה. זוכרת? היא הנהנה בראשה המורכן הנתון בסד. לקחתי את שוט העור בעל הזנב היחיד, ברוחב כ- 4 ס"מ. החלתי בהצלפות מדודות על ישבנה. הגברתי את העוצמה. היא נעה מצד לצד ככל שלפיתתו של הסד איפשרה לה. הגה לא נשמע. הבטתי בפניה. היא הייתה מיוסרת. הגברתי את העוצמה והקצב. כוונתי לישבנה שהחל להצבע בפסים צבעוניים. השוט החטיא לעתים ופגע בירכיה, בגבה. צרחה חדה נמלטה מפיה. עלצתי. כמה חכיתי לאותה הצרחה. תפסתי בשערותיה. עיניה היו אדומות, לחות. אכביד עליך יותר – ובסוף המחסום. זוכרת? היא הנהנה לחיוב ללא אומר. קמטים נקווים במצחה. רוצה להפסיק? – שאלתי. היה הנהנה נחרצות לשלילה. פניתי לעבר שולחן המכשירים.
בחרתי שני מצבטי מתכת והדקתי באמצעות הברגה לפטמותיה. היא נעה באי נוחות. מתנשפת. המצבטים משכו את שדיה בכובדם. התייצבתי מאחוריה. ישבנה מולי בדיוק בגובה המתאים. חדרתי אליה, אחזתי במותניה ובמשך כדקה הכיתי שוב ושוב. יצאתי לפני שגמרה. פניתי לעבר פניה. פיה החם נפער וקיבל אותי בתשוקה. היא מצצה את מיצי תאוותה עד שיצאתי, משאיר אותה כפופה, אזוקה, בפה פעור, מופתע, נוזל. חזרתי להצליף בה בתשוקה בוערת. השוט היכה ללא רחם. ספרתי עשר הצלפות. ועוד עשר. הגברתי את הקצב. ושוב – צרחה בלתי נשלטת מילט פיה. הבטחתי להכביד. הצמדתי 2 מצבטים לשפתי ערוותה הבוערות. הידקתי.
הבטתי בשעוני – עברה כמעט חצי שעה. ממשיכים לטייל לתחנה הבאה – אמרתי. ידעתי שזו התחנה האחרונה. היא ניסתה להביט בי מתוך תנוחתה בתוך הסד. פתחתי את נועל קורת הראש והוצאתי את ראשה וידיה מהסד. מיהרתי לכפות ידיה מאחורי גופה באזיקים. שחררתי רגליה מהסד. עזרתי לה להתייצב. התקנתי אזיקי עור לפרקי ידיה ורגליה. רגליה חוברו בפיסוק לווים שהותקנו ברצפה. שחררתי את אזיקי המתכת. חיברתי חבלים לאזיקי העור בקדמת גופה. משכתי. ושוב משכתי. ידיה הורמו אל מעל לגופה. על קצות האצבעות – פקדתי. גופה היה מתוח בפיסוק רחב, בעמידה מתוחה, גאה. שרטוטים נאים, ברורים, של הצלפות על אחורי גופה.
ארבעה מצבטים צורבים בעורה. ממשיכים להצליף – אמרתי. רוצה להפסיק? הנידה לשלילה. התייצבתי מאחורי גופה וחזרתי להצליף. מימין ומשמאל לסירוגין. שריקת השוט קדמה לחבטה. גופה היטלטל בריקוד פראי. היא התנשפה בכבדות אך לא הניבה אנחה. זיעה ניגרה ממנה. חדלתי. שחררתי את קצהו של חבל ידיה רק על מנת למשוך עוד מעט. קצות אצבעות רגליה הונפו מעט באויר. קיבעתי את החבל. חזרתי להצליף. גופה התלוי היטלטל. היא החלה להאנח והמשיכה ביבבות קולניות. קיבעתי את המחסום הכדורי המובטח בפיה והידקתי לעורפה. הבטתי בשעון. עשר דקות נותרו לנו והיא לא מבקשת די. להפסיק? – שאלתי. היא הנידה לשלילה. חזרתי להצליף בעוצמה. כעת, עם מחסום הפה התחוב בפיה, וגופה המתנודד, שחררה את מעצוריה. היא יבבה ככל שהמחסום איפשר לה. רוק סמיך נוזל ללא שליטה. דמעות וזיעה ניגרים. על כל הצלפה הגיבה ביבבה חנוקה. פניתי לשחרר את ידיה, היא הורדה לעמידה ונתמכה על ידי. שחררתי אותה מכל קשירותיה, למעט אזיקי המתכת ששוב הותקנו מאחורי גופה. היא נפלה על ברכיה. שחררתי את מחסום הפה ובלא שהות הצמדתי אותה לחלצי. יריתי בתוך שניות את מטעני לתוך פיה ומיהרתי לחסום אותו שוב. פיה החסום היה כעת מלא בכל טוב, חם ודביק. השעון צלצל. חלפה שעה. הרפיתי ממנה. היא נפלה למרגלותי. הרמתי אותה וגררתי אותה במהירות במורד המדרגות לחדר הרחצה. שחררתי את המצבטים. היא גמרה בפראות. מחסום הפה שוחרר. מטען אדיר של נוזלים גלש מפיה. המים החמים שטפו את גופה. המלים הראשונות שמילטה מפיה, לתדהמתי, היו – אמרתי לך – לא השתמשתי במילת הקוד. זה לא היה רציני. אמרה וצחקה. צחקה ובכתה חליפות. קמטי הבעה חינניים נקווים בצד עיניה.
לא יכולתי לה. עובדה. הערצתי אותה על כך. למחרת המתין לי מסר במשיבון. זה היה קשה אבל אדיר. התחלתי את השבוע רגועה. תודה.