אהבה בימי כו רונה
אני תוהָה מדוע הפסקתָ לכתוב.
כך. לפני עידנים כתבת לי. לראשונה. ומשם הדרך במדרון אל פסגות האחיזה, הייתה חדה.
חילופי מילים, שיחות, מפגש ראשון הורמונאלי עד כלות. עם הפנים לבאות.
רק אמרת - אל תנטוש. לא אוכל לשאת זאת.
הובלתי אותך בדרך חדשה לא מוכרת. מעפילה מהפנטת. אורחות חייך שונו ללא הכר,
בתוך למידה אינטנסיבית. הצינוק הפיזי הנפשי בו כלאתי אותך, היה לך לחמצן טהור.
לשחרור אלי מרחבי אינסוף. הכימיה, הפיסיקה, הסימביוזה - היו תואמים אמיצים נדירים עד כלות החושים.
והזמן נקף. והתפתחת לכלבה אצילה וזקופה. וביקשת לאחר תקופת אינספור, לשחרר אחיזה. כי את כבר גדולה.
בלב כבד ובהערכה גדולה הסרתי את קולרך החם, המדיף. ואת וגם אני, רעינו בשדות אחרים. כי כך. וחוט החיים בינינו לא יכול היה להינתק. מילים שוגרו הלוך ושוב לפרקים. הילכת על פי תהום. התגרית בגורל. חזרת להיות כלבת רחוב. לא יכול הייתי שלא לנטר את בבת עיני. ובדרך לא דרך שליתי אותך, ניקיתי, שיננתי שיעורי עבר והזכרתי לך הובלה מהי בתוך אילוף חוזר, קצר, ומתוך יצר עמוק.
ובעיצומו של מבחן חדש. והתנסויות מאלפות ומפגשי פסגות, הוטלנו באבחה אל הבידוד. אויב חמקן, בלתי נראה, שבה את האנושות כולה, במבחן שכמוהו לא היה. ומתוך הסגר הנכפה מכוחות על, המשכנו במשחק יצרים כאילו אין מחר. ואולי, באמת, אין מחר? לבסוף כל הקלפים נטרפו. יום רדף יום. מספרי החללים הוטחו. הטוען לכתר החמקמק דרס באדישות את האתמול. ואולי מתוך החורבות דף חדש יחל. והנה אני שוב במסע. מחדש. תרמיל ניסיוני על כתפי. בבידוד הכפוי. וחולם על לידה מחדש.
את הסיפור הזה אני חייב לכתוב. אמרתי. אשמח לקרוא את הקורות - השבְתְ.
