בתוך הסגר הזה, והבידוד ואיטום המחשבה -
החלטתי לעשות מעשה. סגר כהלכתו.
ראשית לכל חיפשתי בכל פינה אחר חמץ שנותר.
השתמשתי עפ"י כל מצווה. בנר שהיה על שידה, כבוי
ומדושן נטיפים מאותה הפעם שצרחת - שעווההה?
ואני הנהנתי בכן זדונית. וטפטפתי על הגב המושלם, הקעור, המיוזע.
וגם בנוצה עפ"י כל כלל, נוצה חדשה שהענקת לי פעם, אבל
מעולם לא ליטפתי בה. כי יש לי אביזרים אחרים לליטוף.
נר ונוצה בכל פינה חשוכה. ומצאתי חמץ! בדלי עוגית פה ושם,
מתחת לספה העמוקה ששימשה זירת משחקים. בדלים שהשלכתי
בכדי שתשיבי על ארבע, בפיך, ולא מצאת את כולם. וויתרתי.
בהמשך הגעלתי. כלים. את כולם, למען הסגר הטוב.
הגעלתי גאגים, כדוריים, טבעתיים, נשכנים, פוערים, ממתכת,
מעור, מסיליקון. שלשלאות פלדה, אזיקים, הוטבלו למשעי במים
רותחים, צוחצחו והוכנו לשימוש מרתק, לפעם הבאה.
הבאתי את שלל השוטים, והרחתי. והחלטתי אותם לא אגעיל. השוטים
שוטי עור, שיודעים להצליף בגמישות יתירה, וניחוחם מבושם. תמהיל
דק של ארומת השוט שהתבלה, ועור הגוף שהוצלף.
ניחוח כזה לא מגעילים.
בישולים. דבר של מה בכך. והעם מלין על מחסור בביצים. בכל בית
אב יש לפחות שתי ביצים. לפחות. בימים קשים חובה להיות יצירתיים.
שם למעלה שומרים עלינו היטב. ולא דווקא מפני הנגיף.
שומרים על חירותנו. חירות המחשבה בתוך הסגר. חירות אי העשייה,
שהיא כל כך חשובה.
ומסתבר - שכולנו. ממש כך. קצת נשלטים של הסדר. הסגר.
הידקתי מעלי את השמיכה הקלה, פקחתי עיניים לכדי חריץ, מסך הבידור ריצד.
ההייתָ סגר, ההייתְ, או חלמתי חלום?