הבטתי לתוך עיניה.
כשנפגשנו בפעם הראשונה העיניים האלה כישפו אותי. הטוב שבהן, שיקף אלי את הטוב שבעולם כולו. חשבתי לעצמי ששום דבר רע לא יכול לקרות לי כשהעיניים האלה מביטות בי, באהבה כל כך גדולה, ברגש עצום. סלחתי לעצמי על הבגידות שלי בה בשם הצורך הקיומי להמשיך ולחיות לאור מבטן של העיניים האלה.
היא היתה אלוהים עבורי. אלוהים. כמה שהיא היתה אלוהים.
״את בטוחה?״ שאלתי. ״אין לנו תקומה?״
כן״ היתה התשובה. לרגע יכולתי לחוש איך אלוהים עוזב אותי.
״את לא אוהבת אותי?״ שאלתי. יודע ממילא את התשובה. אבל מנסה. גם אדם שנופל מצוק מנופף בידיו כאילו יוכל להיאחז בחבל לו יקרה זה בדרכו.
״לא כמו שאישה אמורה לאהוב גבר״
קמתי. לקחתי שקית עם בגדים ומעולם לא חזרתי. 7 שנים נמחקו באחת. חיים נמחקו. הרס מוחלט של תשתית שנבנתה במאמץ, על גבי שקרים, וזיוף והעמדת פנים שיש משיכה, וגם אולי על שיכנוע שאכן היתה כאן אהבה.
אחרי שעה התחיל כאב קל בחזה.
עברו מאז המון שעות. וימים. וחודשים.
הכאב נעלם ושב והפציע מחדש בזמנים שלא הייתי מוכן אליהם. הוא לא נעלם. רק קצת מיטשטש אם מורחים עליו אלכוהול, וסמים, ונשים, ועבודה, וריבים בכביש, וביזבוזי כסף מטורפים, וקניות, וזיונים, ושעון במחירמשל שכירות, ו... ו...
אני רואה אותה כל שבוע.
ואני מייחל למותה. כפי שאני מתתי. קבור חי בתוך עורי, נרקב בקבר חיי.
