ג׳ינג׳ס חם

אני חוזר לכתוב כאן. 

זו ההחלטה. 

במהלך השנים חלק הכירו אותי (חלק זעום ביותר כי באמת שמיעטתי להתערות, ללכת לדאנג'ן, למסיבות ולשאר אירועי "קהילה") אבל אני רוצה משהו אחר הפעם. 

באמת מקום לפרוק מעט ממכאובי הנפש ככל שעולים כאלה ואולי גם לתת דרור בשנית לראש ולנפש שלי. ובעקבותיהם להחזיר לחיים את המיניות שלי. 

הייתי נשוי למישהי הכי ונילית בעולם. 

הכי משעממת בעולם 

והיה לי הכי נורא שאפשר. 

הכל התפרק ובקול גדול 

ומה שנשאר ממני מנסה לחזור ולחיות. זה הכל. 

אז אין כאן זימה וסיפורי נוטפי סקס. זה פשוט לא מי שאני. 

מצד שני אולי תהייה אמת בהירה ומוכנות ונכונות להכיר קצת יותר בפתיחות במי שאני. 

סוג של מסע. 

ולמי שזה מעניין לו, מוזמן. 

שנתיים לא הייתי כאן. שנתיים שבמהלכן הייתי איתה. נפגשנו במקרה. היא התחילה איתי בפייסבוק. הערב זה נגמר. אחרי שהיא ברחה מבית הקפה ורדפתי אחריה בכביש, אחרי שהתעלמה מהציפצופים והזעקות שלי שתעצור הורדתי אותה מהכביש. כדי לעמוד שם מול חלון סגור והיא נמנעת מלהביט בי. הכחדה קוראים להתנהגות הזו. 

הרגשתי איך אני מאבד צלם אדם בריל טיים. הרגשתי איך היא נקמה בי באופן האכזרי ביותר שניתן. הרגשתי איך אני מאבד את שפיתי והייתי נבוך. מבוהל גם יש לומר. 

חזרתי הביתה וחשבתי להתאבד. אחר כך החלטתי שאני כנראה עדיין בשוק. וכעת אני כותב כאן כאילו לתת מוצא למעט מהכאב. לא ישן אף לילה כבר למעלה מחודש. רציתי איתה ילדים. רציתי הכל. 

אבל אני לא יכול למות. יש מי שתלוי בי. שנושא אלי עיניים. וחובתי להיות עבורו. התחייבתי. אז לא. לא אעשה דבר. אשאר בחיים, אבל חסר חיוך. חסר חיים. כי לאהוב זו כנראה מעלה אבל גם קללה. ולאהוב בכזו תשוקה זה כנראה מאוד לא מומלץ. מצחיק, שהפוסט הקודם שלי, משנת 2014! עוסק בדיוק באותו נושא. 

אולי זה לא פתור אצלי. אולי זה לא פתור נקודה. זה לא משנה. כיוון שכעת אני הופך, מת חי. 

מה נותר בחיי? התחייבותי העליונה, וזהו. קשה לי לוותר על מה שתפסתי כ״אושר״ אבל בפועל זה רק הסב לי כאב. ולמרות שזה אתר כזה, הכאב שאני מדבר עליו הוא קשה מנשוא. כמעט כזה שמביא אדם להתאבד. 

סוף דבר הוא שאני חי וכנראה אמשיך בחיי. אבל אני תוהה אם אצליח לחייך מתישהוא, והתשובה נראית לי בדויה לא משנה מה אני עונה לעצמי. 

וככה אני מסתובב לי בלי בטריה ומגיע הביתה. וחושב... ״אז היא שוב השתפנה הא?״

ואז מגלה את הטלפון המת שלי בתיק ומבין. מבין הכל. שהחיים לפעמים קובעים עבורינו דברים. ושאני לא תמיד צודק. ובעיקר, בעיקר, שלהיות קול ביחס למשהו שממש רצית וכאילו לא להתייחס להיעדרו, זו טעות נוראית.

תכאב, תכעס, תביט במסך עשר פעמים בדקה ובסוף תרסק את הטלפון על הקיר מתסכול. כי אולי זו היתה השיחה שלה ציפית? אבל תוודא קודם לכן שהוא חי. הטלפון, הלב שלך, החלום הזה שבקרירותך המדומה רצחת.

ובשולי הדברים נכתב:

זה שלך אז אני מעביר לך ככה בהודעה. אבל זה גם שלי אז זה עולה לבלוג תיכף, בהשאלה, ממך.

אחרי שעבר זמן מה, לא יכולתי יותר לשאת את המחשבות ששרפו לי את המוח. ואז הקפדתי לזרוק אותה. 

~האדיוט~

כשגרתי בניו יורק היתה מסיבה שהיתה מתרחשת פעם אחת בשנה. היא היתה ברמה אחרת לגמרי, הכניסה אליה היתה יקרה מאוד (גם במונחי וול סטריט) והמיקום היה מוטרף. אבל הכי חשוב שהיא היתה מוגדרת כנשף מסיכות, חובה, לא רשות. 

ופעם בשנה אני באופן אישי הייתי מנסה לנתק את הרגש מהגוף. זה לא טבעי. אבל התפאורה הזו, כל מה שהיה שם, והגופות המושלמים (ולמרות שלא קראתי פוקו, אני מודה שבזמנו נראיתי כמו דוגמן תחתונים... כל הזכויות שמורות ;-)), זה היה באמת משהו מיוחד. לפעמים אני מתגעגע קצת לזמן ההוא. 

לקחת לקצת רק את הגוף. לספק רק את הבשר. 

http://xhamster.com/movies/3595425/blond_slave_tied_and_fucked.html

בא לי לעשות משהו שיגרום לי לחייך

משהו שיגרום לי תחושת סיפוק

משהו שיעשה לי חיוך כשאזכר בו במורד הדרך

ובא לי

אחרי המון זמן, 

לעשות זה ביחד

עם מישהי. 

http://vimeo.com/78451097

״די. אני לא יכולה יותר״.
משהו בקול שלה, אמר לי שהיא רצינית. יצאתי ממנה. היא נשכבה על הבטן.
שמעתי את הנשימות שלה מחפשות עבורה רוגע.

המוח שלי כרגיל, אדום עדיין התחיל לצעוק מבפנים, תחזור מייד לאיפוא שהיית. יש לה עוד. קח בכוח. תכבוש.

אבל אני ידעתי שעכשיו זה תורה של הבטן.

שמתי תחתונים. (הזין שלי כמו מתאגרף שהוציאו לו את המגן שיניים, הבין מיד שעכשיו הוא בפינה והחל בנסיגה מסודרת לאחור). לפחות חזית אחת תחת שליטה, חשבתי לעצמי.

מתיישב לצד גופה השוכב על המיטה.
מעביר עליה כף יד גדולה. מסוקסת אבל חמה ומלאת רגש.

הרגשתי את הגוף שלה מתכווץ בתחילה. סוג של אימה למחשבה של ״מה עוד?״ אבל ככל שהמשכתי במגע הנעים והרך חשתי איך היא מתחילה להתמסר לליטופים. עברתי לעסות את היד האחורית שלה. כל כך הרבה זמן על הידיים היא בטח עייפה. אנחת עונג קטנה נפלטה ממנה. ״כן שמה קצת תפוס לי״.

המשכתי.

כפות הרגליים שלה עלו באוויר. נוגעות זו בזו.

״אל תתחרמני״, הנחיתי אותה. ״אני מוריד אותך בחזרה לקרקע...״ הכיווץ הקטנטן שראיתי פיזית בעכוז שלה נפרם. היא מאמינה לי.

זו תחושה טובה.

אני ממשיך. מרוצה מזה שהיא מרוצה. מפנק אותה ומתחזק אותה. מרגיש כמו לטפל בכלי רכב אחרי שסחטת כמעט את כל כולו וכעת ברור שחובה לטפל ולטפל טוב אחרת יתחילו חריקות ובעיות...

אני צוחק.

היא שואלת ״מה״?

מספר שכרגע השוויתי אותה לג׳יפ אחרי טיול ממש קשה בשטח.

היא צוחקת גם כן. אני אוחז ברכות בכתפיה. הופך אותה בקלילות אך מקפיד להיות עדין. היא שוכבת על הגב.

השדיים שלה מרהיבים. אין לי מילה אחרת. והמותניים הצרות הללו מטריפות אותי אבל המוח מכובה. והזין כבר מזמן נחנק למוות בתחתונים. אני מפנק כעת. זה כל הסיפור (אני לוחש לעצמי בראש).

ברגע הזה היא מביטה עלי ושואלת ״על מה אתה חושב״?

שוב צחקתי.

״מה?״

סיפרתי את האמת. שאני רוצה עוד ממנה. אבל שאני רוצה לפנק כעת. להעניק. זה לא קשור לשליטה זה קשור לאנושיות. לחום. לכבוד. היא היתה נהדרת ואני נהנה מלהעניק. זה לא עושה אותי מילמטר פחות דומיננטי.

״אתה יפה אתה יודע?״

אני מביט בה כלא מאמין. בת 24.

״אני זקן.״ אני מפטיר כלאחר יד. מתעלם במופגן מהמחמאה שלה. ולא מעניק במופגן מחמאה בחזרה. כאילו שהיא צריכה את זה. היא פצצה במלוא מובן המילה.

אבל היא גם נשית באופן שאינו הגיוני עם זה שהיא ילדה. אני מעודד את זה. תוהה, מתי היא תיחטף מידי על ידי איזה בחור בן 30 עם כובע מצחייה שמסובב על הצד או איזה עב״ם אחר שמסתובב בשטח. מה שכואב לי זה שהנשיות המדהימה שלה תלך לאיבוד עם בחור כזה. זה דור אחר. הם לא מעריכים ולא מאפשרים נשיות אמיתית וברור לי שידכאו לה את זה.

אני עובר לירכיים שלה. מעסה אותן באופן הכי לא מיני שאני יכול. והאמת היא, שאני לא יכול. היא סקסית בטירוף.

טוב.. אני אומר לעצמי, תעבור לכפות הידיים שלה, אם תשאר כאן עוד שניה, אתם ובעיקר היא בצרות...

״אי אי לא חזק מידי״ היא מבקשת בזמן שאני לש את כפות ידיה.

למטה, בתחתונים, סחבק מיד מתעורר ועולה על ציודי קרב... (סרק... סרק אני לוחש לו בלב והוא מסיר קסדה ומתעלף בחזרה).

אני עובר לעצמות הבריח שלה. ברכות עובר עליהן לרוחב וממשיך משם לכל כתף, בתנועה כדורית, סיבובית. מעסה גם את השריר ומשחרר גם את המפרק.

בזווית העין אני רואה את האגן שלה מתחיל לזוז קצת למעלה ולמטה.

אני מחליט לעלות לראש שלה. דרך הצוואר, מעסה גם את העורף ומגיע לחלק האחורי של הראש שלה. היא נגנבת.

״אוי אתה מלך..״

״מלך מודח״ אני עונה לה ומתפוצץ מצחוק.

כיף לי איתה. היא בהחלט היתה הנוף הכי נכון להקיץ אליו מהסיוט שבו הייתי.

עולה למעלה ומגיע לרכות שלה. מעסה אותן לאט ובעדינות. היא גונחת מהנאה. ״אתה בכלל חתול״ היא צוחקת.

אני מנסה להלחם במוח... אבל מרגיש שהיא בלי להתכוון, חימשה אותו בנשק אטומי. ״חתול...לחתול יש לשון... וחתול מלקק...״ אני שומע את המוח שלי מכין נוק אאוט למוד הרגיש והמפנק שלי.

אני נכנע.

הידיים שלי ממשיכות לעסות אבל כעת עוברות לפנים שלה. סביב לארובות העין, לוחץ גם על הסינוסים שמאחורי הגבות. היא גונחת, סבורה שאנחנו עדיין בסטאטוס הרוגע.

הגוף שלי התעורר. לא מסכים להמשיך בעניין הזה עוד זמן רב... בתחתונים נרשמת מצוקת מקום קשה. הדופק שלי עולה. אני נכנע...

הידיים גולשות מטה מהפנים, דרך הסנטר שלה ואז שתי ידיים על הצוואר שלה, חופנות אותו בעדינות אבל היא מתעוררת גם כן מהעניין הזה.

אני גולש לחזה שלה. מצליח לגעת עם גב היד בעדינות בפטמות. תנועות עגולות, נוצתיות. כאן אני זז במקבילות שמטריפה כבר את שנינו. הפטמות שלה נעמדות מולי וצועקות לשפתיים שלי ״ נו איפוא אתן?!?!״

היא שולחת יד דקה ונשית לאורך הזרוע שלי. ״אני אוהבת את החוזק שלך״ היא לוחשת לי.

״בת זונה קטנה״, אני אומר לה... ״חשבתי שרצית לנוח קצת״.

״כן...״ היא עונה לי בקול חולמני... ״אני באמת קצת עייפה״... ומסתובבת על הבטן.

סירבתי. 

זה כל כך ריגש אותי. 

סתם רגעים ספוראדיים אבל זה באמת כל כך מרגש.