שנתיים לא הייתי כאן. שנתיים שבמהלכן הייתי איתה. נפגשנו במקרה. היא התחילה איתי בפייסבוק. הערב זה נגמר. אחרי שהיא ברחה מבית הקפה ורדפתי אחריה בכביש, אחרי שהתעלמה מהציפצופים והזעקות שלי שתעצור הורדתי אותה מהכביש. כדי לעמוד שם מול חלון סגור והיא נמנעת מלהביט בי. הכחדה קוראים להתנהגות הזו.
הרגשתי איך אני מאבד צלם אדם בריל טיים. הרגשתי איך היא נקמה בי באופן האכזרי ביותר שניתן. הרגשתי איך אני מאבד את שפיתי והייתי נבוך. מבוהל גם יש לומר.
חזרתי הביתה וחשבתי להתאבד. אחר כך החלטתי שאני כנראה עדיין בשוק. וכעת אני כותב כאן כאילו לתת מוצא למעט מהכאב. לא ישן אף לילה כבר למעלה מחודש. רציתי איתה ילדים. רציתי הכל.
אבל אני לא יכול למות. יש מי שתלוי בי. שנושא אלי עיניים. וחובתי להיות עבורו. התחייבתי. אז לא. לא אעשה דבר. אשאר בחיים, אבל חסר חיוך. חסר חיים. כי לאהוב זו כנראה מעלה אבל גם קללה. ולאהוב בכזו תשוקה זה כנראה מאוד לא מומלץ. מצחיק, שהפוסט הקודם שלי, משנת 2014! עוסק בדיוק באותו נושא.
אולי זה לא פתור אצלי. אולי זה לא פתור נקודה. זה לא משנה. כיוון שכעת אני הופך, מת חי.
מה נותר בחיי? התחייבותי העליונה, וזהו. קשה לי לוותר על מה שתפסתי כ״אושר״ אבל בפועל זה רק הסב לי כאב. ולמרות שזה אתר כזה, הכאב שאני מדבר עליו הוא קשה מנשוא. כמעט כזה שמביא אדם להתאבד.
סוף דבר הוא שאני חי וכנראה אמשיך בחיי. אבל אני תוהה אם אצליח לחייך מתישהוא, והתשובה נראית לי בדויה לא משנה מה אני עונה לעצמי.