לפני 10 שנים. 20 באוקטובר 2014 בשעה 20:36
וככה אני מסתובב לי בלי בטריה ומגיע הביתה. וחושב... ״אז היא שוב השתפנה הא?״
ואז מגלה את הטלפון המת שלי בתיק ומבין. מבין הכל. שהחיים לפעמים קובעים עבורינו דברים. ושאני לא תמיד צודק. ובעיקר, בעיקר, שלהיות קול ביחס למשהו שממש רצית וכאילו לא להתייחס להיעדרו, זו טעות נוראית.
תכאב, תכעס, תביט במסך עשר פעמים בדקה ובסוף תרסק את הטלפון על הקיר מתסכול. כי אולי זו היתה השיחה שלה ציפית? אבל תוודא קודם לכן שהוא חי. הטלפון, הלב שלך, החלום הזה שבקרירותך המדומה רצחת.
ובשולי הדברים נכתב:
זה שלך אז אני מעביר לך ככה בהודעה. אבל זה גם שלי אז זה עולה לבלוג תיכף, בהשאלה, ממך.
אחרי שעבר זמן מה, לא יכולתי יותר לשאת את המחשבות ששרפו לי את המוח. ואז הקפדתי לזרוק אותה.
~האדיוט~
