לפני 10 שנים. 2 בפברואר 2014 בשעה 7:04
פרח שהוגש לקראתי מעל במה מפוארת נמשך לאחור.
יכולתי, אך לרגע, להתרשם מן היד הענוגה שאחזה בו ובאחת... הוא נמשך אל מאחורי הקלעים.
חזר להיות בגדר אידאה, מושא לכמיהה.
הפרח הזה, כמו היד שהושיטה אותו, נוצר בדמיוני
ומשנלקח ממני, החזיר לי באחת את הזכות לחזור לשפיותי.
מה שאובד ומותיר אותי מתגעגע לעולם יהייה איתי.
מעין פרדוקס שכזה.
שיהייה לך בהצלחה יקירתי.
בשורות טובות.