בבוקר צילצל אלי אדוני ושאל מתי עלי להיות במשרדי, ואני עניתי שמאוחר יותר.
הוא חשב רגע ואז אמר:
"ברגע זה, את נכנסת למקלחת וכשאת יוצאת משם עליך להיות מגולחת לגמרי מצוארך ומטה.
עליך לוודא שלא נשארה עליך שערה אחת מיותרת, אחרת תענשי קשות. האם זה ברור?"
"כככ...כן אדוני", מלמלתי.
"האם ברור לך שאני עשוי לבדוק אותך?"
"כן אדוני" עניתי. "אז עכשיו לכי ועשי כרצוני" אמר וניתק.
אני נותרתי עומדת נרגשת ונבוכה מעצם העניין.
מעולם לא גילחתי את ערוותי, והאמת היא שהיו לי עמדות מאד ברורות כנגד גברים האוהבים איברים נשיים הנראים כשל ילדות. זה נראה לי לא ראוי, פוגע ומשפיל, הרי אני טובה בדיוק כמו שהטבע ברא אותי... בלה.. בלה... וזה לא מתאים בכלל לאדוני לדרוש דברים כאילו, שהרי ידועות לי העדפותיו לנשים בוגרות ומנוסות יותר אז מה נפל עליו פתאום? וכו' ושות'...
ואולי אני לא בדיוק הבנתי למה הוא מתכוון... אולי זה היה בצחוק... הוא סתם ניסה להתגרות בי...
העזתי וצילצלתי אליו, "אממ... אני לא בטוחה למה התכוונת... אמממ... מה בדיוק אני אמורה לעשות...??..."
"אמרתי לך לגלח ה כ ל מצוארך ומטה" ענה בקול כועס, "אמרתי ע כ ש י ו!!!"
"כן אדוני..." והוא ניתק.
ואני עומדת עם השפופרת, מבולבלת, נרגשת, כועסת על עצמי שגרמתי לאדוני לכעוס עלי... ולא יודעת מה לעשות.
כמו שהבנתם, אינני שיפחה לפי הספר, שויתרה על עמדותיה ודעותיה לטובת אדונה. מול הכייף של המשחק ועוצמת ההתרגשות וההנאה המינית, עומד מאבק פנימי. קשה, כואב, מבלבל. האם לוותר על האגו שלי ועל עקרונותי? או האם להפסיק ברגע זה את משחק התפקידים?
מצד אחד אני אוהבת מאד את האדון שלי. אני מעריכה אותו, סומכת עליו מאד ונהנית איתו מאד, שהרי הוא צובע את חיי בצבעים עזים. מצד שני, איך אני יכולה להרשות לגבר כלשהו יהיה מי שיהיה להשפיל אותי ככה?
נכנסתי למקלחת ומתחת למים הזורמים הסתכלתי על שער ערוותי הנרטב ונופל בתלתלים שחורים על רצפת האמבט.
החלק הקשה היה לטפל בקפלים. מצאתי את עצמי מותחת אותם ומנסה מזויות שונות להעביר מעליהם את הסכין.
אינני זוכרת את עצמי מתעסקת ככה בעצמי במקלחת, בוחנת בעזרת מראה, פה מורידה שערה שנשארה ושם מעבירה את אצבעי מוודאת שהכל מגולח למשעי וחלק כשל תינוקת.
כאישה בוגרת, מעולם לא ראיתי את עצמי ללא שערות ופתאום הכל נראה בעיני גדול, מגושם ומוזר. האם זו אני?
לבשתי את שמלתי השחורה ועמדתי לצאת לעבודה.
לפני שהספקתי לצאת מצלצל הטלפון...
"האם עשית כדברי?"
ואני התביישתי. כל כך התביישתי שהתחלתי לצחוק. "כן אדוני", עניתי מצחקקת ואדוני לא האמין לדברי: "שאלתי האם גילחת את ה כ ל" הפעם הוא הרים את קולו ושמעתי את הכעס בדבריו.
"כן אדוני".
"עכשיו את יוצאת מהבית ונוסעת למשרדי, האם זה ברור?"
"כ...כן"
"את מגיעה מיד ולא עוברת דרך שום מקום אחר. על פי חשבוני עליך להגיע אלי תוך 40 דקות, זה אומר שאני מצפה לך במגרש החניה בשעה ... ויהיה רע מאד אם תאחרי" אמר אדוני וסיים את השיחה.
עכשיו כבר נלחצתי: הוא לא מאמין לי, למה הוא קרא לי לבוא? הוא איננו סומך על המילה שלי, מה הוא מתכוון לעשות לי?
הייתי כל כך בלחץ שטעיתי בדרך ולקח לי זמן ארוך בהרבה להגיע אליו. וכאשר חשבתי עליו עומד בחניה וממתין לבדוק ולהעניש אותי נלחצתי יותר.
לאחר שסוף סוף הגעתי מצאתי את אדוני כעוס וקצר רוח.
"להוריד את התחתונים מיד!"
"מישהו יכול לראות, נלחצתי" אבל לא העזתי לסרב מול כעסו.
והוא בדק.
ובדק...
ובדק...
לפני ולפנים הוא בדק. ואני נאנקתי והייתי רטובה לגמרי. אח"כ דחף את אצבעו לפי והורה לי למצוץ אותה ולטעום את עצמי. אדוני היה מרוצה.
"ועכשיו את יכולה לנסוע למשרדך ואני אחליט ואודיע לך מה יהיה עונשך, והוא יהיה כזה שלא יאפשר לך לשכוח את מקומך".
בעבודה כבר לא יכולתי לשבת. גם מהציפיה וגם מהתחושה המוזרה בחלצי. לבשתי תחתונים מבד ניילון והבד התחכך בערוותי החלקה ולא נתן לי לרגע לשכוח את ארועי הבוקר.
המשך יבוא.....
לפני 16 שנים. 16 בפברואר 2008 בשעה 15:33
