והיד רושמת

אם לא תנסי לעולם לא תדעי. זה מה שהיא אמרה לעצמה לפני הפגישה איתו. זאת היתה הפעם הראשונה שלה עם מישהו שהיא לא היתה איתו במשך לפחות שנה. סטוץ. ידיה התחילו להזיע. היא שפשפה אותן בחצאית הג'ינס שלה, לא רצתה שידע שהיא מתרגשת. בפעם הראשונה מזה חצי שנה היא חשבה על הבגדים התחתונים שהיא הולכת ללבוש. היא לבשה חוטיני. היא שנאה חוטיני. אבל כשהיא עמדה שם ודמיינה אותו מצמיד אותה אל הקיר ופולש מתחת לחצאיתה, המחשבה על החוטיני- הטוסיק החשוף והחוט שניתן להסיטו בשביל... הציתו בה אש. אש של תשוקה שהיתה כמעט ובלתי ניתנת לריסון.
הוא הגיע. נראה טוב, כמו שהיא זכרה אותו. הוא התחיל איתה. בפאב. לפני כמה ימים היא יצאה עם חברות והוא היה שם. גבוה... חטוב... ירוק עיניים עם חיוך מקסים. כשהוא התחיל לדבר היא לא התרשמה, או ליתר דיוק- ממש לא התרשמה. סתם. דיבר איתה על חדר כושר. על שישה שלבים בדרך להצלחה. לא מצחיק במיוחד אבל מאוד חביב. היא ידעה שזה יהיה הוא. הוא יהיה הסטוץ שלה.
הוא הגיע. היא נראתה מצוין. במיוחד הרגליים הארוכות שלה. כשנפגשו היא היתה עם ג'ינס ארוך והפעם היא באה בחצאית. היא חייכה אליו, שלום שלום, לאן הולכים? טוב, כנראה שלאותו מקום- הכי קרוב. בחורה נחמדה. עיניים טובות. חיוך מקסים. היה נדמה לו שהוא מוצא חן בעיניה. השיחה זרמה, היא חייכה הרבה. נגעה בו קלות. הוא רעד. אחרי כוס בירה אחת היא שאלה אותו: "אז מה, נחזור אלי הביתה?" מופתע מהשאלה אבל לא יכול לסרב הוא ענה בחיוב.